מבוא למתקדמים

תיאוריית האבולוציה המבוססת על 'מוטציה מקרית' ו'סלקציה טבעית', קנתה שבת בעולם האדריכלות בקלות יתירה. שכן, כמו תהליכי השינוי המתחוללים בעולם החי, גם האדריכלות הדוממת לכאורה, מונעת משינויים מקומיים )noitulovorcim(, או קפיצות דרך גלובליות )noitulovorcam(. בעוד שתהליכים מקומיים מתבטאים בשינויי הסתגלות קלים במסגרת המין עצמו (למשל, התארכות צוואר הג'יראף או שינוי הגוון לצורך היטמעות בסביבה), שינויים מג'וריים מתבטאים בהיווצרות מין חדש.  שינויים מינוריים באדריכלות יכולים להתבטא בהרחבת הכרכוב לצורך הצללה. לעומת זאת, שינויים מג'וריים מתבטאים בתפיסות עולם חדשות היוצרות קוד תכנוני חדש. בשני המקרים הפן היצירתי פועל כמחולל מוטציות מקריות - המהוות תנאי הכרחי לקיומו של כל תהליך אבולוציה.

 

קפיצות דרך באדריכלות מתרחשות אחת למספר עשורים, בדרך כלל כאשר ענף הבנייה מגיב לשינויים משמעותיים באורחות החיים. כך למשל, כאשר החזית הסיגנונית נתפסה בתחילת המאה העשרים כמותרות שניתן לוותר עליהן תמורת יחידות דיור נוספות להמונים, נוצר קוד תכנוני ליניארי, שקשר את הקישוט למערך הפונקציונלי של הבניין, ויצר את הסיסמה noitcnuf swollof mrof.

שלושה עשורים מאוחר יותר - כאשר הקוד המודרניסטי נתפס כמשעמם, הקוד הפוסט-מודרני (הרוחבי) שיחרר את הקישוט מהפונקציה, והעניק לה עצמאות - על דיבשה ובמיוחד על עוקצה.

העשור האחרון יכול, ללא ספק, להיחשב כקפיצת דרך אבולוציונית בהתפתחות האדריכלות, משום שהוא יוצר הלכה למעשה 'מין' חדש - הן מבחינת התכנים והן מבחינת הצורה המאכלסת אותם. 

מדובר בשתי מגמות התפתחות מקבילות - ה'דיגיטציה' וה'קיימות'. הראשונה היא תוצר מובהק של הקידמה, השנייה - מעין קנס שהמין האנושי נאלץ לשלם עבור הנאותיו הבלתי מרוסנות ממנה. 

התחום הראשון מתכנס תחת הכותרת 'אדריכלות דיגיטלית' ועניינו - ניצול יכולות המחשב לספק פתרונות מתוחכמים לבעיות פשוטות; התחום השני מתבטא בעיקר ב'אדריכלות הירוקה'  על ביטוייה הטובים, והפחות טובים.

כבר נאמר כאן (87IA) שהגורם הדיגיטלי שאיפשר, בין היתר, את קפיצת הדרך העצומה בעולם התקשורת, מהווה בעיה בכל הקשור לאדריכלות. שכן, היתרון העצום של המדיה הדיגיטלית על פני המדיה האנלוגית שקדמה לה, טמון ביכולת לעבד ולנתח מקורות אינפורמציה רבים במהירות הבזק. אולם, דווקא המעלה הזאת, יוצרת מתח פרדוקסיאלי כאשר היא פוגשת את המבנה הסטאטי במהותו - תוצר מסורבל שכמות האינפורמציה הדרושה להגשמתו מזערית, אלא אם כן מישהו ממש חפץ לסבך אותה. 

ניסיונות הולכים ונשנים לנצל את היתרון הדיגיטלי לשיפור ביצועי המבנה מופיעים תחת הכותרת 'פרפורמליזם' - מעין הכלאה מתחכמת בין תפקוד )ecnamrofrep( וצורה )mrof(. המאמצים בתחום זה המצוי עדיין בטיטוליו, מכוונים למקסם את הקשר בין מעטפת המבנה ותכליתו, בעיקר על ידי השתנות בזמן אמת. אולם, היות שהמבנה הסטאטי במהותו לא ממש אוהב להשתנות, ישנה התמקדות מגמתית במימשק שבין המבנה לסביבתו - כלומר, במעטפת. 

העיסוק האקספרימנטלי במעטפת יוצר הלכה למעשה שתי תופעות לוואי: האחת - נטישה הדרגתית של הצורה המלבנית תוך סיבוך הקשר עם חללי הפנים, שעדיין נדרשים לאכלס פונקציות קונבנציונליות; השנייה - פיתוח חומרי בנייה מרוכבים כדי ליצור צורות אמורפיות ללא תלות בקונסטרוקציה המסורתית המושתת על היחס בין עמוד וקורה. כתוצאה מכך אנחנו עדים להתפתחות מעין מין חדש של מבנים חד-פעמיים, המונחתים כעב'מים בתוך כל קונטקסט אפשרי, בין אם הוא קשור לתכלית ובין (ובמיוחד) אם לאו.

בכל מקרה - סיבוך המעטפת וכתוצאה מכך סיבוך המבנה בכלל, יצר פער גדול מדי בין התוצר ההיי-טקי המתקבל על צג המחשב, לבין היכולת הלו-טקית להגשים אותו באמצעות טכנולוגיות בנייה המתבססות, מן הסתם, על כוח אדם שאינו מצויד במיומנויות הדרושות. בסיטואציה הזאת מתפתחות שיטות בנייה אלטרנטיביות המדמות את המבנה לתוצר תעשייתי, תוך התבססות על בנייה רובוטית מונחית מחשב ומנותבת SPG. 

מיותר לציין, שהחלפת כוח העבודה המשתמש בטכנולוגיות לו-טק בשיטות עבודה המחייבות מיומנויות היי-טקיות, בין היתר תוך שליטה בתכנון פרמטרי, אינה דבר של מה בכך. במיוחד משום שהיא מנוגדת בתכלית לחלוקת העבודה המסורתית, לפיה מי שבוחר בעבודה שחורה אינו לובש צווארון לבן. ויתירה מכך, הסבת שיטות העבודה הקונבנציונליות לשיטות אקספרימנטליות כרוכה בעלויות כספיות גדולות, כאשר אין כל הוכחה ממשית לכדאיותן, פרט להעצמת האגו הענק בלאו הכי של מספר אדריכלים.

ובכל זאת - אין ספק שתרומת המדיה הדיגיטלית לאדריכלות תגיע בסופו של תהליך לידי מיצוי כלשהו, ובתנאי שהשימוש בה יעבור את שלבי ההתלהמות באיפוק ראוי. כאשר הדבר יקרה, אפיקי התועלת עשויים להתמקד בעיקר בתחום האורבני, שבו קיים צורך ממשי בעיבוד מהיר של נתונים בזמן אמת, בכל הקשור (למשל) לתזמון התנועה והחנייה, או אפילו ברמת המבנה הבודד - לייעול תחזוקתו תוך התאמתו  לשינויים בתפוסתו, וללא ספק גם להתאמה הדוקה יותר לתנאי האקלים.

ואכן, העיסוק בתכנון דיגיטלי מונחה תפקוד מתמקד בעיקר בתחום האקלים, המבטא, מן הסתם את עקרון הקיימות, שהוא כאמור אחד משני הגורמים המשפיע כיום על החשיבה האדריכלית. למרבה האירוניה, תחום זה המונע על ידי קמפיינים תקשורתיים, אפוף בסיסמאות סתמיות שאין בינן לבין האדריכלות שום קשר מחייב. וכך, מה שאמור להיות 'אדריכלות ירוקה', הופך להיות אדריכלות 'מוריקה', והיא אינה תורמת דבר להתאמת המבנה לאקלים. חשוב להדגיש, למרות שהירוק מבטא שאיפה מטאפורית להגנת הסביבה, צבעה של אדריכלות מודעת אקלים, אינו בהכרח ירוק (וגם זה נאמר כבר). הטעות הזאת גורמת לחיפוש אחר דרכים שונות ומשונות 'לצבוע' את הבניין בירוק - כאשר בפועל מתבצעת הכבדה מיותרת, המסבכת את בניית הבניין ובהמשך את תחזוקתו. 

כאשר ההכבדה הדיגיטלית חוברת להכבדה הירוקה, התוצאות אינן בהכרח טובות. הסיכוי שהקוד הדיגיטלי הירוק ישרוד לאורך שנים אינו גדול, משום שבתהליך האבולוציה מה שקובע הוא הברירה הטבעית, כלומר - מבחן הזמן והמציאות.

הסיטואציה הבלתי ברורה הזאת משפיעה במיוחד על שתי קטגוריות התופסות בתחרות פרויקט השנה מקום נכבד: האחת 'סטודנטים' השנייה 'בלתי בנויים'. בשתיהן הפער בין התוצר המתוכנן והתוצר הבנוי כמעט שאינו מוצא את ביטויו. סטודנטים אמורים, אמנם, ללמוד ולנתח את הקונטקסט שבו הפרויקט שלהם נתון, אולם חופש היצירה וחלום בתי הספר לראות אולי משהו שונה שיהווה פריצת דרך, מאפשרים להם לעגל פינות והתוצאה היא לעתים קרובות פרויקטים רדודים שאינם ניתנים ליישום. 

אשר לקטגוריית ה'בלתי בנויים', בעיית הפער בין הרצוי למצוי אמנם קיימת, אבל כאן, היות שמדובר בפרויקטים, שלפחות חלקם אמורים להיות מיושמים, ניתן לבחון את התוצר המתוכנן נטו, בטרם הוא עבר את תהליך ההתערבויות של גורמים זרים המשנים אותו עד בלי היכר - הן בתהליך הבנייה והן ובעיקר בשלב האיכלוס (והרי גם זה נאמר).