אני משוכנע שאם נשאל כל אדריכל או מתכנן ערים אם הוא סבור שהסביבה שהוא מתכנן אמורה להשפיע על התנהגות המשתמש, התשובה תהיה חיובית באופן קטגורי. ניסיון החיים מלמד שאנחנו נמנעים מלדבר בקול רם במקומות שקטים, מקפידים יותר על הניקיון במקומות נקיים, אבל המעשנים שבינינו אינם מהססים לזרוק בדלי סיגריות במקומות ציבוריים, במיוחד כשאף אחד אינו בסביבה 'כי זה נתפס כחלק מההרגל המגונה' - ויעידו על כך בשבועה כל מגרשי החנייה המזוהמים. הרעיון הזה נולד עם המצאת האדריכלות, אבל גובש באופן מדעי בתיאוריה הביהביוריסטית שהתפתחה פלאים במאה ה-19, ולפיה דפוסי ההתנהגות ניתנים ללימוד, בניגוד לתפיסה המנטאלית הגורסת שדפוסי ההתנהגות מוכתבים על ידי תכונות טבועות מלידה.

בין הגישה ההתנהגותית העוסקת במבעי הנפש הגלויים לגישה הפסיכואנליטית העוסקת במורכבות הנפש הסמויה, קיימות כמובן מספר רב של תיאוריות ביניים - הידועה בהן גישתו של דונאלד ויניקוט המדברת על מרחב מעבר, שתפקידו לגשר בין המורכבות הפנימית לביטוייה החיצוניים. אשר על כן, סביר גם להניח שמרבית האדריכלים יצדדו גם בהיגד הפוך - לפיו התנהגות האדם מהווה גורם מהותי בהתהוות הסביבה. 

על ההשפעה הדו-כיוונית הזאת הרוווחת - לא רק בין האדריכלים, אלא גם ובמיוחד בין מקבלי ההחלטות - ניתן ללמוד מאימרתו הידועה של צ'רצ'יל: 'אנחנו מעניקים צורה לבניינינו ואחר כך הם מעניקים צורה לנו'. 

מובן שמדובר בתהליך הדדי מתמשך והשאלה מה קודם למה ממש אינה רלוונטית. בעידן הפוסט מודרני הרוב אמנם קובע, אבל האמת של המיעוט חשובה לא פחות. ולצורך הבהרה - עניינו של המאמר הזה דווקא בניתוח הגישה הביהיביוריסטית, משום שהשלכותיה הדטרמיניסטיות על האדריכלות ובעיקר על המשתמש רחבות השפעה, ויעידו על כך כל הסברי האדריכלים (במיוחד אלה שמקשיבים להם) המתרצים כל פיסת חלל שהם יוצרים כמתווה או מעודדת פעילות - החל בתכלית וכלה בצורה, או להיפך.

התיאוריה הביהביוריסטית התפתחה למעשה על בסיס ה'התניה הקלאסית' של איוואן פבלוב, עבודתו של בוריס סקינר (rennikS cirederF sirruB) שפיתח את ה'התניה האופרנטית', וג'והן ווטסון (nostaW sudaorB nhoJ) שהיתווה שיטות לכימות, מדידה וניתוח מדעי של דפוסי ההתנהגות הגלויים. ההנחה הבסיסית של שלושתם הייתה, שניתן (ואף רצוי) ללמד (לאלף) בעלי חיים (ובכלל זה, גם ובמיוחד, בני אדם) בשיטת המקל והגזר. קרי - טיפוח פעולות שנתפסות כחיוביות, והטלת קנסות על פעולות הנתפסות כשליליות - ויעידו על כך כל הפילים, האריות והעבדים העושים אוטומטית את דבר נותן לחמם (או קוביות הסוכר).

הבעייתיות שבקביעה הזאת בולטת כל כך לעין, שניתן היה בקלות לסכם את המאמר כבר בנקודה זו. אבל טיבם של מאמרים שהם דורשים התעמקות, שמא ייתפסו כשטחיים.  

הטענה של ווטסון שהובעה בחיבורו מ-1913 'הפסיכולוגיה בעיני הביהביוריסט' tI sweiV tsiroivaheB eht sa ygolohcysP הייתה, שכיוון שדפוס ההתנהגות הוא הביטוי הגלוי היחיד של צפונות הנפש, הוא גם ההיבט המדיד היחיד ועל כן יש לזנוח את ניסיונות הפסיכואנליזה האינטואיטיבית להפוך למדע.

 

rennikS שפיתח כאמור את ההתניה האופרנטית חיזק למעשה את משמעות ההיבט הדטרמיניסטי של הסביבה, בטענה שבעלי חיים נוטים לחזור על פעולות המניבות (מבחינתם) תגובה חיובית, וכל שנדרש הוא רק לחזק אצלם את דפוסי ההתנהגות הרצויים (גם זה לא מסובך). 

חשוב לציין, שלא ווטסון ולא סקינר התעלמו מעצם קיומה של מציאות פנימית, וכאן למעשה טמונה הבעיה. בעוד שאדריכלים מטמיעים בתכנון גם תכנים אינטואיטיביים במיוחד באמצעות המימד היצירתי, מקבלי ההחלטות עדיין מתבססים רק על ערכים מדידים, שאינם לוקחים בחשבון את המציאות הפנימית של המשתמש, על היבטיו האישיותיים, החברתיים, והתרבותיים.

הקשר בין אדריכלות לתיאוריה ההתנהגותית קיבל גושפנקא קיצונית עם התפתחותה של התיאוריה הדטרמיניסטית שביטוייה הקיצוניים הופיעו בתכנון מוסדות כמו בתי סוהר, בתי חולים ובתי ספר - בהם השליטה בהתנהגות המשתמש נתפסת כהכרחית (הפנאופטיקון של mahtneB). הבעיה היא, שהגישה הדטרמיניסטית המאמינה שההתנהגות נתונה לכוחות חיצוניים הפועלים עלינו - על ההכרה ועל תת-ההכרה כמעין תכתיב אלוהי מלמעלה שאינו נתון כלל לשליטתינו - הפכה ברבות הימים לאורים והתומים של האדריכלות המודרניסטית (עדיין לא מסובך). 

האדריכלות המודרניסטית, שהתאפיינה בליניאריות סיבתית - גרסה שלכל אירוע יש 'סיבה' והוא עצמו משמש 'כמסובב' של האירוע הבא. תקופה זו, שנמשכה למעלה מחמישה עשורים - אבל מחולייה עדיין קשה להיפטר, התבטאה בדבקות קיצונית בסכימה הפונקציונליסטית המחברת ישירות בין צרכים ותוצרים; מציאות שבה הכול מכוון ואין מקום לאקראי, משום שהכל מבוסס על חשיבה תקציבית היוצרת סטנדרטים מינימלסטיים. ויעידו על כך כל השירותים הציבוריים שבהם צריך לטפס על האסלה כדי לצאת, ותמיד, אבל תמיד תמיד ניתן לראות את רגלי המשתמש מתחת לדלת המעוצבת בסגנון מכנסי זלמן (וגם זה לא מסובך).

ומבחינה אורבנית - התוצרים ההרסניים ביותר של הגישה הפונקציונליסטית הם שיכוני ה'סלאמס' שצצו כפטריות לאחר המלחמה בכל אירופה - ואצלנו - בשיכוני העולים העלובים הנתפסים בטעות מקוממת כאדריכלות שיש להתגעגע אליה - תחת הכותרת המעצבנת 'הפרויקט הישראלי'. 

עם כל המגרעות של העידן הפוסט-מודרני, הוא מיתן את הדטרמיניזם המודרניסטי ויצר פחות או יותר ארבע רמות של התייחסות אדריכלית כלפי המשתמש - הנה הן מן הקל אל הכבד: 

הגישה הראשונה גורסת שאדם מתנהג בהתאם לרצונו החופשי ללא קשר לסביבה שבה הוא נתון. למשל, ישראלי שמגיע להרודס בלונדון יכול עדין לצעוק לאשתו בקצה השני של החנות היוקרתית 'ברכה, בואי תראי איזה מכנס מדליק בסייל, חבל על הזמן'; 

הגישה השנייה מאמינה באפשרות לחזק דפוסי התנהגות קיימים באמצעות האדריכלות, והדוגמה הטובה ביותר שאני יכול לחשוב עליה היא קופה מהירה בסופר שדרכה ניתן עדיין לצאת מהקניות בפחות משעה;

הגישה השלישית מצפה לקבל תגובה סבירה מהשקעה בתכנון סביבה טוטאלית. למשל - חנות הפרחים ברשפון, שבעליה ציפו לגמור את החודש על סמך יושרם של הקונים שמרביתם היו משלמים, אבל חלקם 'התבלבלו' עם העודף כדי לקנות סיגריות.;

הגישה הרביעית - גורסת שהסביבה המתוכננת מכתיבה למעשה את דפוסי ההתנהגות ואין בלתה. כלומר, מי שגר בבית הנשיא מתנהג אוטומטית בממלכתיות ראויה.

למרבה האירוניה, הגישה הרביעית המתאפיינת בדטרמיניזם קיצוני מתורגלת הלכה למעשה בכל בית ספר (גם ממלכתי ד') שבו התלמיד נתפס כקופסה ריקה שיש למלא אותה בתוכן. איזה תוכן? מה שנתפס כ'נכון' על ידי מקבלי ההחלטות באותה עת - ומיותר לציין שהדבר תלוי בשינויים פוליטיים המתרחשים לבקרים. 

הדבר מקבל מימד מאיים יותר בבתי הספר לאדריכלות שבהם ההחלטה במה נכון למלא את ה'קופסה' 'נתונה בידי המנחה במקרה הקל, או במקרה הקשה יותר - בידיו של ראש בית הספר המשפיע באמצעות 'אמיתותיו' על כלל המרצים, ובהמשך - על הפעילות המעשית בשטח. 

וכך, בשם ההגנה על הסביבה אנחנו מקדמים את בנייתם של מגדלי מגורים על חשבון הסביבה; מייצרים גימיקים ירוקים במקום לעודד מודעות לאקלים; ונסחפים מהר מדי לעבר הטרנד הדיגיטלי, המייצר עדיין יותר תסכולים מאשר פתרונות ישימים.

בהיותה מדיום חברתי מובהק, האדריכלות מבטאת את החברה שיוצרת אותה ואת המאורעות המעצבים אותה. בשל כך ישנה חשיבות רבה לתכנים ורנקולריים המוטמעים בה, לא רק משום שקל יותר למשתמש להתנהל במסגרתם, אלא גם ובמיוחד משום שהם מבטיחים יציבות תרבותית לאורך זמן. ולחלופין - כל מימד אוניברסלי גוזל את מקומו של מרכיב ורנקולרי. או במילים אחרות - ככל שהאדריכלות אוניברסלית יותר, קיים סיכוי שייווצר פער גדול מדי בין האדריכלות למשתמש. לפיכך - אדריכלות ורנקולרית - גם אם היא מבטאת מידה לא מבוטלת של דטרמיניזם חברתי (למשל בחברות פרימיטיביות), עשויה להיות מותאמת יותר למשתמש.