משמעות הצבע הלבן בבניית ייצוגים ויזואליים באדריכלות רבה יותר משל כל הצבעים גם יחד. תורמים לכך: שימוש נרחב בסיד כחומר בנייה זמין וזול; היותו חומר קוטל חרקים וטרמיטים המאיימים על מרכיבי העץ; כאשר הוא מוקצף הוא משמש כחומר בנייה מבודד ונוח לעיבוד (איטונג); כחומר מותסס המכיל אוויר הוא מונע התעבות (קונדנסציה) בסביבה לחה; והגוון הבהיר המחזיר קרינה משמש חומר כיסוי מעולה לגגות וקירות. כל אלה ממצבים את הלבן כצבע דומיננטי חוצה תקופות וסגנונות.

על אף שחוש הראייה מהווה גורם מרכזי בתפיסה החזותית, התמונה המתקבלת במוח מושפעת במידה לא פחותה מגורמים אחרים. עדות לכך היא המבעים החזותיים הנחווים בחלומות, סיפורים, זיכרונות ומחשבות - גם כאשר העיניים עצומות. 

מחקרים קוגניטיביים מאתרים שלושה מסלולי חישה מקבילים במוח - כל אחד מהם אחראי על פן אחר של יצירת התמונה: המערכת הוונטרלית האחראית על זיהוי גבולות וקצוות; המערכת המגנו־סולרית האחראית על פיענוח עומק וצללים; והמערכת הדורסלית האחראית על מיצוב האובייקט במרחב. בעוד שהתאמה בין המסלולים מניבה תמונה אוטומטית, חוסר התאמה ביניהם מחייב תשומת לב, המכונה 'הפרעת קשב ויזואלית'. 

ההנחה הזאת מקבלת חיזוק על ידי חוקרת המוח אן טריזמן מאוניברסיטת פרינסטון, שניסחה את תיאוריית 'אינטגרציית התכונות', תוך הדגשת תפקידו של ה'קשב הוויזואלי' כמרכיב המחבר בין תכונותיו השונות של האובייקט. טריזמן טענה שאי התאמה בין מאפיינים כגון צבע, אוריינטציה וצורה, עשויה לגרום דווקא להתבלטותו של האובייקט על רקע סביבתו. זאת משום שככל שההבדל בין תכונות האובייקט קטן, כמות הפערים האינפורמטיביים גדלה, ועימה הצורך במעורבות סובייקטיבית להשלמת התמונה הוויזואלית. 

ההכרה שמעורבות רגשית מהווה גורם משמעותי בכל יצירה, הובעה כבר בתיאוריית 'השלמת הפערים' שפותחה בשנות השישים על ידי חוקרי הספרות מנחם פרי ומאיר שטרנברג. התיאוריה המבוססת על יצירה יזומה של 'הפרעות קשב', מכוונת לכך שתגובת הקורא לטקסט חשובה לא פחות מהטקסט עצמו. זאת משום שתהליך סגירת הפערים יוצר אינטרקציה דינמית בין רצף של מבעים חזותיים קיימים, לבין כאלה שאינם בהכרח מצויים שם. 

תהליך השלמה שכזה מתרחש, למשל, כשאנחנו משערכים את מימדי האובייקט תוך כדי התקרבות או התרחקות ממנו; כאשר אנחנו מזהים בניין כ'לבן' גם כאשר צבעו משתנה בהתאם לעוצמת האור; או כשאנחנו מקבלים תחושת עומק או מרחק בהתאם לעוצמת האור הפוחתת. כלומר - לבן אינו בהכרח לבן, אלא תמונה מוחית בלבד של הלבן. הדבר מצביע על כך שהלבן הוא בעצם מציאות מוחית המושפעת מגורמים שונים.

תהליך זיהוי היחסים המתקיימים בין אובייקטים במרחב מתרחש כאמור באופן אוטומטי. לפיכך, כל עיבוד מחשבתי הגורם לעיכוב בתהליך הקליטה, מצריך 'קשב וויזואלי'. היות שקשב כזה כרוך במעורבות רגשית, הוא עשוי להעצים את חוויית היצירה ולהעשיר אותה בתכנים סובייקטיביים של המתבונן שאינם בהכרח מצויים בו. 

ההנחה שתפישה ויזואלית אינה תהליך פרטני אלא הוליסטית במהותה, מהווה נדבך חשוב בתיאוריית ה'גשטאלט', הטוענת שהעדר זהות בין צורת האובייקט וציבעו, היא שמבטיחה יצירת רצף מרחבי - והדוגמה הידועה של העין המרצדת בין ה'אגרטל' הכלוא לכאורה בין שני פרצופים ממחישה זאת היטב (מקס וורטהיימר, קורט קופקא, וולפגנג קוהלר).

העיקרון הזה מחוזק גם על ידי תיאוריית האור שפותחה על ידי מישל אוג'ן שברול השוללת את קיומם של צבעים 'טהורים'. שברול שפירסם בשנת 1839 את ספרו  'הניגוד הסימולטני של הצבעים', טען שגוון של כל צבע תלוי תמיד בצבעים הנמצאים בשכנותו. 

תורת הצבעים המבוססת על תגובת העין לספקטרום האור המוחזר מאובייקטים מעוררת בעצמה דילמה קוגניטיבית לא פשוטה. למרות ההסבר שפיגמנט אינו אלא אטום בעל מבנה צורני הגורם לבליעה בררנית של קרני האור, המוח האנושי מתקשה להתעלם מתכונותיו הוויזואליות המוחשיות כל כך. 

הפרדוקס התפישתי הזה גורם בין היתר לטעות הנפוצה כאילו הצבע הלבן הוא חומר נטול פיגמנטים לחלוטין. מקורה של הטעות בענף הדפוס המבוסס על ארבעת צבעי היסוד (CMYK) - כחול, אדום, צהוב ושחור - שעירוב יחסי ביניהם ובינם לבין הרקע הלבן מניב את כל גוני הקשת. לעומת זאת, בשיטת RGB הנהוגה בעולם האלקטרוני, הלבן מושג דווקא באמצעות רוויה מוחלטת של צבעי היסוד - אדום, ירוק וכחול. שיטת ה-CMYK פותחה אגב למניעת רוויה של צבעים, שהיו נדרשים  לקבלת גוון שחור (הצבע השולט בכתב), דבר שהיה גורם להרטבה מוגזמת של הנייר ובזבוז עצום של צבעים.

ויזואליזציה של מבנים כמו של אובייקטים אחרים, מבוססת בכל מקרה על חיבור בין תמונות דו-מימדיות למציאות תלת-מימדית. לא בכדי, השימוש בגוון אחיד בכלל ובצבע הלבן בפרט כאמצעי לטשטוש גבולות - הן של פרטי המבנה והן של המבנה ביחס לסביבתו - נתפס על ידי אדריכלים כאמצעי בדוק ליצירת מעורבות בתהליך היצירה. לצבע הלבן במקרה זה יש יתרון בולט, הן משום שהוא נתון לחסדי האור והצל האחראים על יצירת עומק, והן משום שהוא מסמל תכנים נשאפים כמו טוהר, ניקיון ופשטות.

היות שהגדרת עומק ומרחק מתקבלים באמצעות שינוי באור ובגוון, הרי שכל דיסונאנס כזה מחייב תהליך של סגירת פערים, המתבטא, כאמור, בסובייקטיביזציה שתורמת להעשרת חוויית המבנה.