היות שכל חלל אדריכלי מהווה זירה פוטנציאלית למפגשים, ניתן לקבוע שהאדריכלות - המגדירה את החללים ואת היחס ביניהם - עוסקת, למעשה בהסדרת אינטרקציות במרחב. בתוך כך בולטים במיוחד חללים שיועדו מעצם הגדרתם לאפשר מפגשים אקראיים - מבואות, כיכרות ולעניינינו - חצרות ההפסקה בבתי הספר. חללים שכאלה המהווים מן הסתם פונקציה מחברת בין החללים הייעודיים, תורמים לשיפור האוריינטציה, ליצירת הזדהות טריטוריאלית, ולתזמון האירועים המתרחשים במרחב.

 

על אף שמדובר במהות עקרונית באדריכלות, המונח 'חלל אינטראקטיבי' הועלה לראשונה רק בשנות ה־60, כאשר המחשב היה עדיין בחיתוליו. אולם כבר אז מספר קיברנטיקאים )scitnarebyc - כאלה העוסקים במרחב הווירטואלי הנוצר בין משתמשי הרשת), ראו בו פוטנציאל ליצירת זירות אלטרנטיביות לאינטרקציה המתרחשת בעולם הממשי (גורדון פאסק, סבריק פרייס, 'ארכיגרם' האנגלית ובמקביל וארן ברודי וניקולאס נגרופונטה האמריקאים).

 

החללים הקיברנטיים (ecapsrebyc) התפתחו במשך כשלושה עשורים בכיוונים שונים, עד שבשנות האלפיים הם הצליחו לערער לחלוטין את בכורתה של האדריכלות כאחראית הבלעדית ליצירת זירות למפגשים. ההתפתחות המואצת הזאת, על מעלותיה וחסרונותיה הידועים, אילצה את עולם האדריכלות להגביר את מאמציו לשיפור אופיים של המפגשים במרחב הממשי. 

 

ההבחנה שהתפתחות עולם המחשבים אינה ניתנת עוד לשליטה, הביאה לכך שהמדיה הדיגיטלית גויסה לעידכון המבנה לצרכים המשתנים במהירות. בתוך כך הוכנסו לשימוש מושגים חדשים כמו 'חלל נזיל' (חלל שהגדרת הגבולות שלו נתונה לשינוי באמצעים ויזואליים, כגון תאורה, טקסטורות או צבעים); 'אדריכלות מגיבה למשתמש' (למשל הפסלים הסביבתיים של לארס ספויברוק הניתנים להשפעה באמצעות SMS); ואדריכלות 'מונחית תיפקוד' המתמקדת בעיקר באמצעי הצללה המופעלים אוטומטית באמצעות חיישנים, כמו גם ברזים אוטומטיים שהשימוש בהם הולך ונפוץ בניסיון לחסוך אנרגיה ומשאבים.

 

אחת מתופעות הלוואי של התגברות האינטרנט האקראי על הסביבה המתוכננת, היא חוסר שליטה על זמינות המידע. העובדה שניתן כיום לרכוש מידע (לא בהכרח ידע), גם ובעיקר, מחוץ למסגרת בית הספר, שיבשה לחלוטין את יכולתו של משרד החינוך לגבש אג'נדה פדגוגית כוללנית. הסיטואציה הזאת מעניקה הזדמנות לפריחתן של מסגרות חברתיות שונות, וכתוצאה מכך לפריצת המסגרת הקשוחה של בית הספר המסורתי. בתוך כך צצים כיום בתי ספר (וגנים) 'ניסויים', 'דמוקרטיים', 'אנתרופוסופיים', 'דתיים', 'מעורבים', 'דו-לשוניים' וכל היוצא דופן - הרי זה משובח. 

 

ראוי לציין, שניסיונות להגדיר מחדש את סביבת הלימודים החלו כבר בשנות השבעים. במסגרת זו פותח דגם של מה שכונה אז 'בית הספר העתידי' בבית הספר לחינוך טכנולוגי ביבנה. התוכנית שעובדה במשרד האדריכלים ע.רוגן-ר. אברהם, ביטלה כליל את המסדרונות והכיתות הקונבנציונליים, במטרה למנוע חיכוך בין קבוצות הגיל השונות. 

 

במסגרת זו, מרחב בית הספר חולק לשתי חטיבות גיל, ובו מוקמו פונקציות למידה מחייבות-למחצה - כגון ספרייה, פינת מחשבים, פינת אמנות ופינת מדע. ההנחה הייתה שסביבת לימודים כזאת תשפר את מאגר הגירויים ותאפשר לכל תלמיד להתפתח בהתאם לכישוריו, יכולותיו והעדפותיו. 

 

בשלב זה פותח גם 'דגם האשכולות' המבוסס על היררכיה של כיתות וחצרות בהתאם לשכבות הגיל. לכל כיתה התווספה חצר פרטית שבה ניתן לקיים למידה חוץ-כיתתית, ומספר חצרות מתחברות לחצר גדולה שבה יש שטחי פעילות כלליים - מגרשי ספורט, פינת חי, פינת בנייה, ואמפיתיאטרון להתכנסויות. במסגרת זו אולם הספורט הפך להיות גורם מתווך בין פנים לחוץ, תוך שהוא מאפשר פעילות חופשית במהלך ההפסקות - כגון תנועה, מחול, מסיבות והתכנסויות ספונטניות.

 

החידוש בתהליך התכנון היה עבודת צוות של ועדת היגוי, הכוללת אנשי חינוך, מינהלה ואדריכלים, תוך ניסיון להימנע מקבלת החלטות שרירותיות המאפיינות עדיין את תכנונם של מרבית הפרויקטים הציבוריים. 

 

ניסיונות מאוחרים יותר להתאים את התכנון הפיזי לפלורליזם הפדגוגי (שהגדרותיו משתנות כל הזמן), התרחשו בשנת 1994, כאשר משרד החינוך יצא בתוכנית פיילוט (פרויקט ה-'10') במטרה לבדוק כיווני תכנון עדכניים. התוכנית כללה עשרה בתי ספר יסודיים שתוכננו עבור המגזר.

 

כל הניסיונות אלה נשענו על רעיון 'המעטפת הקבועה', לפיה ניתן לחלק את 'עוגת' השטחים בין הפעילויות השונות, בהתאם למטרות הפדגוגיות. חלוקת השטחים הזאת שהתבססה על וריאנטיות פונקציונאלית, התבטאה גם בשונות אדריכלית, בעיקר בכל הכרוך באירגון ייחודי של מבני בית הספר - דבר שיצר חופש מסוים באירגון השטחים הפתוחים וניצולם לקיום מפגשים אקראיים.

 

ואכן, במספר בתי ספר שתוכננו לאחרונה ניכרים פה ושם ניסיונות  (אדריכליים דווקא) להפוך את בית הספר ממקום שבו 'מכתיבים ידע', למקום שבו 'מחליפים ידע'. במסגרת זו מושם דגש רב יותר על פיתוח מרחבים אקראיים עתירי גירויים - מרחבים פנימיים או חיצוניים שבהם כל תלמיד יכול להשפיע על חבריו, ועל בסיס האימרה 'מכל מלמדיי השכלתי' - גם על המורים - במיוחד בכל הקשור לשליטה במרחב הקיברנטי (האינטרנט), שעבור מרביתם הוא מהווה ידע נרכש (בדם, יזע ודמעות), בעוד שעבור התלמידים הוא 'שפת אם' מובנית.

 

אם כי המרחב הקיברנטי עדיין לא אמר את מילתו האחרונה, השינוי הזה עשוי להוות שלב ביניים בהתפתחות מרחבי הלמידה שהשליטה על המתרחש בהם אבדה זה מכבר. ועם מעט מזל הוא עשוי לפרק אחת ולתמיד את ההתמקדות הבלתי פרופורציונלית בענייני תכנון שוליים, כגון עובי הסורגים, גובה המעקות ואורך הגדרות - שאינם תורמים דבר למטרות הפדגוגיות של בית הספר.