המטאפורה היא מרכיב תקשורתי הטבוע בכל סוגי התקשורת. בהיותה גורם תלוי-תרבות, היא אוצרת בתוכה תפיסות עולם, אורחות חיים וידע חברתי מצטבר. המטאפורה מובנית למעשה בכל רבדי המסר: הסימנים, צורתם, הגייתם, המבטא, ההטעמות, הסמיוטיקה, הסמנטיקה, התחביר, הצליל, הריתמיקה, והתדר. דימויים רבים טבועים בשפה עד שאינם מובחנים, אחרים משמשים למניפולציה המכוונת להשגת אפקט רגשי, יצרי או מחשבתי - לכל אחד מהם תפקיד חשוב בבניית מהותו המצטברת של הדימוי, בהבנתו ובהפנמתו.

בין אם מדובר באמנות, אופנה או אדריכלות, לכל מטאפורה יש שורשים בעבר, והשפעה מסוימת על אירועי העתיד. בשל ריבוין, מטאפורות נבדלות זו מזו באין ספור מאפיינים, אולם ניתן לסווג את האפקטיביות שלהן על פי אופיו של המסר. 

האימרה 'תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים' ממחישה את עליונותו של המסר הוויזואלי על פני המסר הוורבלי. על בסיס זה ניתן להרחיב ולומר שדימוי רב־פנים הנחווה על ידי משתמשים רבים לאורך זמן רב, שווה הרבה יותר מאלף תמונות.

כל מטאפורה מתקיימת למעשה בשני מסלולים מקבילים: האחד מופשט ומצטבר, השני קונקרטי וחד פעמי. שני המסלולים האלה ניזונים זה מזה ומניעים למעשה תהליך מתמיד של אבולוציה, שבו הגילום הקונקרטי שואב השראה מהמציאות המופשטת המצטברת, אבל מרחיב במקביל את גבולותיה. כך למשל, המונח 'כנסייה' עשוי להעלות בדימיון מספר כנסיות, שכל אחת מהן שאבה את תדמיתה מן המושג המופשט, אך באותה עת מרחיבה בפרשנותה החד-פעמית את צבר הקונוטציות המשויכות אליו.

בהיותה המרכיב הפיזי המוחשי ביותר של החברה, לאדריכלות יש תפקיד מרכזי בהנעת האבולוציה של הדימוי. כדי להמחיש את חשיבות הדימוי באדריכלות, ניתן לומר שמה שמבדיל טיפוס במדרגות החירום של בית מגורים מעלייה במדרגות הספרדיות ברומא, הוא הקונטקסט המטאפורי של כל אחד מהם. 

כמו כל תהליך הנתון לחוקי אבולוציה, הדימוי המצטבר אינו ניתן לשליטה (פרט להכוונה מוגבלת בתנאי מעבדה), משום שהוא ניזון ממוטציות מיקריות. במציאות כזאת, הדרך להשפיע על הדימוי המצטבר עוברת דרך הרובד המטאפורי של הבניין. הדבר משול ליכולת שלנו לנהוג במכונית ולהגיע למחוז חפצנו, למרות שאנחנו לא תמיד יודעים מה בדיוק מתרחש מתחת למכסה המנוע.

בעוד שבאמנות, המטאפורה היא המסר, באדריכלות היא משמשת ערך מוסף של תכלית שימושית. יחד עם זה, השימוש בדימויים הוא נשמת אפה של האדריכלות. השימוש בדימוי על הווריאנטים הפרקטיים, היצירתיים והאמנותיים שלו, הוא מה שמבדיל בניין אחד מאחר, ואדריכל אחד מחברו.

הקשר בין המבנה לסביבתו מבוסס על יחסי גומלין - יחסים שבהם המבנה מנצל את יתרונות הסביבה (כגון נוף, אקלים, ותרבות) ותורם לה את יתרונותיו (השתתפות במכלול הסינרגי, קשרי מרחב ואסתטיקה). ליחסי הגומלין האלה  יש חשיבות רבה בהתפתחות הדימוי המופשט של המקום, כלומר את מה שמייחד אותו  ממקומות אחרים. 

בספרו 'רוח המקום' (ecalP fo tiripS A) כותב ecnerwaL .H.D: 'תחושת המקום היא תוצאה של אינטראקציה חד-פעמית בין הכותב (במקרה הנידון - האדריכל) , ניסיונו וסביבתו. 

כדי שאינטראקציה כזאת אכן תתממש, יש צורך ליצור זיקה רעיונית בין המסר הקונקרטי המוטמע בבניין, לבין מערכות הדימויים המופשטות הנושאות אותו. כך למשל, מיתוג העיר תל אביב בשנות התשעים כ'עיר ללא הפסקה' הצליח למנף את תדמית העיר, אך ורק משום שהוא חיזק הלכה למעשה את המציאות הקונקרטית שהתקיימה בה בלאו־הכי. לעומת זאת, הדימוי של כפר-סבא כעיר 'עתיקה' באמצעות החובה הטכנית לעטר את חזיתות הבתים בארקאדות מקושתות, נתפס על ידי רבים כפעולה מלאכותית חסרת הצדקה, ויעילותו על כן מוטלת עד היום בספק.

הבנת הדימוי חיונית לבניית הקשר בין האדריכל למשתמש. יתירה מכך, מבחינת האדריכל, אחד התפקידים החשובים של הדימוי הוא לגשר בין השאיפות היצירתיות שלו לבין צורכי המשתמש. בעוד שהמשתמש מנהל את סולם העדיפויות שלו על בסיס עלות תועלת, האדריכל רואה בדימוי אמצעי להבעת מאוויו היצירתיים.

דוגמה לכשל תקשורתי בין הקוד האדריכלי והמשתמש ניתן לראות באדריכלות המודרניסטית שניסתה להצניע את הדימוי החזותי של הבניין במערך הפונקציונלי, ונתפסה בשל כך על ידי משתמשים רבים כ'חסרת זהות'. על פי הקוד המינימליסטי, עצם גילויו של הדימוי אמור היה להעמיק את חוויית המבנה. ובמילותיו של האמן המודרניסטי פול קליי: 'כדי לתפוס את שורש הדברים צריך ללמוד לראות את מה שמסתתר מאחורי החזית... לזהות את הזרמים הסמויים, שמהם נובע הנגלה. צריך לחפור מתחת לפני השטח, לגלות, לחקור ולנתח'. 

אולם, המשתמש שלא היה בקי ברזי הקוד המינימליסטי, התקשה לפענח את המסר הסמוי מן העין ותפס את האדריכלות הפונקציונלית כמשעממת, בעוד שהאדריכלים שיצרו אותה ראו בה ביטוי נשגב לאמנות שימושית (אגב, עד היום). 

כפועל יוצא, האדריכלות הפוסט-מודרנית, שבאה כריאקציה ישירה ל'שיממונה' הליניארי של האדריכלות המודרניסטית, הפכה את הקערה על פיה, ועניקה לדימוי - בין אם יש לו זיקה למציאות ובין אם לא - חיים עצמאיים. כתוצאה מכך, אדריכלים רבים רואים באדריכלות התלושה לעתים קרובות מן הקונטקס, ביטוי לרדידות חסרת משמעות, בעוד שההמונים סוגדים לה כאל עגל זהב.

ישנם כיום ארבעה תחומי פעילות העושים שימוש נרחב בדימויים, לעתים קרובות באופן מוקצן: האדריכלות הדיגיטלית המכפיפה את צורת המבנה למספר פרמטרים, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מפרמטרים אחרים (פרפורמליזם); העיצוב הנושאי המשתמש בנרטיב מושאל כדי לתמוך בתוכן בידיוני; אדריכלות השימור על היבטיה הבלתי מוחלטים; ונושא הקיימות המתורגם כמעט באופן עיוור לאדריכלות ירוקה.

אודות האדריכלות הדיגיטלית נכתב כבר רבות (63, 67, 69 IA). המושגים המובילים בתחום זה הם התכנון הפרמטרי המקושר, ותכנון מונחה תפקוד. הבעיה המרכזית היא, שבמקרים רבים (מדי), הדימוי הקונצפטואלי שנועד במהותו להשלים, לחבר ולהעשיר את המבנה, משתלט על הדימוי הכללי של המבנה, תוך הפרת האיזון בין כלל מרכיבי הפרוגרמה.

העיצוב הנושאי מתאפיין בכך שהוא מבוסס מלכתחילה על נרטיב מושאל כדי ליצור מציאות א-קונטקסטואלית - 'מסעדה יפנית' ברמלה, 'מוזיאון השואה' בניו-יורק, או 'עולמו של וולט דיסני' באורלנדו. בהיותו מנותק במכוון מעולם הדימויים של המקום, הדימוי הטכני במהותו מתקשר לדימוי המצטבר שלו שלא באמצעות המרחב. כלומר, הוא יוצר זיקה לביטויים טכניים מסוגו במקומות אחרים. בדרך זו פרשנות אחת מעשירה את תכניו של הדימוי המצטבר, ובכך תהליך האבולוציה שלו מונע, בדומה לכל אינטרפרטציות תלוית מרחב. 

מבין ארבעת התחומים המוזכרים כאן, הבעייתי ביותר הוא נושא השימור, הפוגע - דווקא בגלל הניסיון להקפיא את הדימוי - בסולם העדיפויות של המשתמש, בין אם הוא פרטי או ציבורי. היריעה קצרה מלעסוק בבעיית השימור על מרכיביה התרבותיים, האדריכליים והחברתיים. אולם ברור שהמאפיין הפרדוקסלי ביותר של מעשה השימור הוא מחיקת הסממנים האותנטיים של המבנה - ובראשם הפטינה המיוחדת המתקבלת מהזדקנות החומר. כדי להמחיש את הבעייתיות, ניתן לשאול, לדוגמה, האם שיפוץ הפארתנון באקרופוליס, עדיף על השארתו במצבו העכשווי? התשובה היא כמובן לא, שהרי ברור לכל בר-דעת שחשיבותה הדימויית של מבני המקדשים, טמונה בעמידותם לאורך זמן - תכונה המחזקת את דימויים כמהות ניצחית התומכת במימד ההמשכיות.  

מושג ההמשכיות מתיישב היטב עם נושא הקיימות - אחד הדימויים הפופוליסטיים כיום. בניגוד למחשבה כאילו בנייה בת־ קיימא עשוייה לחסוך בחומרי בנייה, במקרים רבים מבנה ישן שאינו מותאם לרוח הזמן, גורם לביזבוז אנרגיה בעלויות התחזוקה שלו. יתרונו האמיתי של מבנה בר-קיימא טמון בחיבור הנכון שלו עם הסביבה, כלומר בשימור הריקמה העירונית הנושאת את דימוי המקום. כלומר את מה שמבטיח שפראג תמשיך להיות פראג גם כאשר השלטון מתחלף בה; שתל אביב תמשיך להיות עיר רבת־פנים גם כאשר מישהו מתעקש 'לתכנן אותה', ושניחוחות ההיסטוריה יינדפו מקירות האבן של ירושלים.

כאמור, השימוש בדימויים הוא לב ליבה של האדריכלות. אולם בהיותה מדיה שימושית, השימוש בדימויים אמור להיות מוגבל, יחסית לפרמטרים תכליתיים שלשמם נועד המבנה. חוקרי השפה בכלל וחוקרי השפה האדריכלית בפרט - נעם חומסקי, עמוס רפפורט, וכריסטופר אלכסנדר - עמדו על כך כבר בשנות השבעים, שכל סימן הוא תלוי-דימוי. כלומר, שכל פרט אדריכלי, ובוודאי שהבניין כמכלול, מייצגים את מצבו של הדימוי המצטבר בזמן נתון. הבעיה היא, שאדריכלים רבים משתמשים בדימוי כאמצעי לחיפוי על כשלים תכנוניים. וחמור מכך - היות שכל מבנה הופך להיות חלק אינטגרלי של הדימוי הסביבתי, הוא עלול להשפיע בהמשך על היצירה העתידית, ללא כל יחס לאיכותו האדריכלית.