'אדריכלות היא ביטוי לדיאלוג המתמיד בין כוחות החיים' (רפאל ויניולי). משפט כמעט בנאלי, אך משקף היטב את עבודותיו של אחד האדריכלים הבולטים כיום בעולם. אדריכל שסגנון הבנייה שלו בולט בהעדר מכוון של סממן אישי, פרט לאדריכלות נקייה ומוקפדת, השואבת את תכניה ממפגש חד־פעמי בין הפרוגרמה, המקום והמשתמש.

בן למפיק סרטים ידוע ואמא מתמטיקאית, רפאל ויניולי נולד במונטווידאו, אורגוואי, אך גדל והתחנך בבואנוס איירס, ארגנטינה. שלוש שנים לפני שסיים את לימודי האדריכלות שלו ב־1969, ויניולי - אז סטודנט בן עשרים ושתיים בלבד - הקים בשותפות עם שישה אדריכלים את arutcetiuqrA ed oidutsE - משרד שהפך תוך עשר שנים לאחד המובילים בדרום אמריקה. 

ויניולי, שנחשב לכוח היוצר בסטודיו, הפיק במסגרת זו את מיטב האדריכלות שלו. בין הפרויקטים הידועים שתוכננו אז היה מבנה מגורים המורכב משישה מגדלי זכוכית שמחוברים ביניהם בגשר עילי, וכן מרכז טלוויזיה הבנוי מארבעה אולפנים נטולי חלונות, הניצבים כעמודים על פודיום מוגבה של מבני עזר, ועל גגו פארק עירוני. 

כשנה לאחר שוויניולי פתח משרד עצמאי (1978), הוא זכה בתחרות לתכנון הפורום הבינלאומי של טוקיו - קומפלקס אזרחי צפוף - מעין עיר מתומצתת שבמרכזה פארק עירוני מקורה בקונסטרוקציית פלדה - סימן היכר המופיע כמעט בכל עבודותיו הגרנדיוזיות: נמל התעופה הבינלאומי של קראסקו (tropriA lanoitanretnI ocsarraC); מוזיאון הילדים בברוקלין; מרכז 'קימל' לאמנויות הבמה בפילדלפיה; המרכז הרפואי באוניברסיטת פנסילבניה; המוזיאון לאמנות בקליבלנד; ומרכז 'ואן אנדל' למחקר במישיגן. 

רפאל ויניולי היה אחד מתשעת המתמודדים הסופיים בתחרות לתכנון מחדש של מתחם 'גראונד זירו', והוא מנהל כיום את עבודותיו ממשרדיו בלוס אנג'לס, סן פרנציסקו, שיקאגו, לונדון, ואבו דאבי (איך לא).