מי אומר את המילה האחרונה
מבחן הזמן והמשתמש
מי אומר את המילה האחרונה
ספרו של ברנארד רודופסקי משנת 1964 'אדריכלות ללא אדריכלים' - היווה בזמנו גורם מדרבן להשבת כבודו הנרמס של המשתמש בעולם הרציונאלי של האדריכלות המודרנית. הספר שהתבסס בעיקר על צילומים רומנטיים של אדריכלות שהתפתחה לכאורה מאליה, הראה כיצד תפקידו ה'שולי' של המשתמש בעיצוב ביתו, מקבל משמעות עיקרית. כאחד הסוציולוגים המעניינים של אדריכלות המאה העשרים, רודופסקי התמקד בהשפעתן של פעולות יומיומיות על עיצוב המבנה במהלך חייו - אכילה, שינה, ישיבה, ניקיון, רחצה, רבייה ועשיית צרכים.
השימוש במונח 'חיים' לתיאור מדיום כל כך דומם אינו מקרי. שכן, בניגוד לדעה הרווחת, שלב העיצוב של המבנה לעולם אינו מסתיים עם השלמתו, הן מבחינת צורתו החיצונית והן ובעיקר מבחינת עיצובו הפנימי. מניעים אותו כוחות השוק המכתיבים את הרמה הסוציו-אקונומית של הסביבה, התבגרות החומר, עמידות בתנאי מזג האוויר, ואין ספור אירועים ומאורעות ששום מתכנן אינו יכול לחזות אותם, אבל השפעתם על האבולוציה של המבנה וסביבתו רבת היקף.
אחת התסמונות של התפיסה החד-ערכית של העשייה האדריכלית מתומצתת באמירה הנפוצה - 'המבנה גמור, צריך לצלם אותו מהר לפני שיאכלסו אותו'. ואכן, 'השמדת' היצירה האדריכלית המלוקקת מתחילה מיד עם הכנסת הארון הראשון שלא ניתן להגיע לחלק מדלתותיו, המיטה של הילד השני שחוסמת את הגישה לחלון של הילד הראשון, השולחן של הדודה שלא מתאים לספת החלומות הישנה של השכנה, והמקרר שלא מצליח להיכנס לנישה של המקרר הישן.
פני המציאות הכפולה הזאת מומחשים היטב בשוני המהותי בין תצלומי אדריכלות מקצועיים, לבין תצלומים לא-מקצועיים שבהם האדריכלות מככבת כרקע. במקרה הראשון מוצגת תמונה מעוצבת בקפידה אך נטולת צלם אנוש וחפצים אישיים, במקרה השני - תמונה ססגונית שוקקת חיים; האחת מציגה את זווית הראייה של האדריכל, השנייה את זו של המשתמש.
המחשבה שה'אירוע המזדמן' מעניק דינמיות ל'קבוע המתוכנן' קיבלה חיזוק משמעותי בעידן המצלמות הדיגיטליות, שבו הצילומים המקצועיים קיבלו מימד פופוליסטי, תוך ביטול הצורך בחשיפת צמצם ארוכה, המונעת נוכחות של אובייקטים 'זזים'. השינוי הזה הפקיע מידיהם של הצלמים המקצועיים את הבלעדיות על צילומי האדריכלות, תוך הבלטת נוכחותו של המשתמש במבנה.
במציאות הזאת האדריכל אינו עוסק עוד בתכנון מצבים סופיים, אלא במצבי פתיחה בלבד, המשמשים מעין לוח משחקים שעליו המשתמש משחק כחפצו, בהתאם להרגליו, תפיסת עולמו ותרבותו.
המונח 'תרבות' כולל למעשה את כל נורמות ההתייחסות המתקיימות במסגרת חברתית נתונה. רק לצורך המחשת רוחבו של הנושא, האנתרופולוגים אלפרד קרויבר וקלייד קלוקהון איתרו בשנות החמישים יותר מ-162 מאפיינים שונים של המונח 'תרבות'. המעניין הוא שבכולם מופיעים באופן עקבי ארבעה מרכיבים קבועים: שפה; העדפות אסתטיות; כללי התנהגות המבוססים על אמת ואמונה; ומסגרת ממסדית הנשענת על אידיאלים משותפים. בהיותה מרכיב אינטגרלי של כל תרבות, האדריכלות מכילה בדרך זו או אחרת את כל אחד מהמאפיינים האלה, באופן גלוי או סמוי.
חלק מהמאפיינים חיוניים לתפקוד השוטף של המבנה, אך יתרתם, תוספות טפלות שהצטברו בתהליך האבולוציה, הן אצל המשתמש והן אצל האדריכל - ויעידו על כך גגות הרעפים, קשתות האבן, העמודים, הכותרות, הגמלונים שאינם נושאים כלום, וקישוטים אחרים המופיעים בתרבויות השונות כיד היוצר והדמיון.
הארגומנט המוצע כאן הוא שגם כאשר יעדי התכנון של המשתמש והאדריכל זהים, נקודת המוצא שונה - ולעתים אף מנוגדת בתכלית. בדרך כלל מדובר בשני אנשים (לפחות) שונים, שגם כאשר הרקע התרבותי שלהם דומה, עדיין קיים פער גדול בראיית העולם, בסדרי העדיפויות, ובטעמם האישי.
במצב שבו נקודת המוצא לתכנון לוקה בפער תיאורטי - הן בהדגשים המרכיבים את הפרוגרמה והן ובמיוחד בבחירת הפתרון האופטימלי להגשמתה - קיים לכאורה ניגוד אינטרסים, המעלה ספקות בקשר לתפקידו של האדריכל כמי שקובע את צורתו ועיצובו של המבנה לאחרית הימים. הפתרון ההגיוני הוא דיאלוג מפרה, שבו הלקוח מעלה את ציפיותיו והאדריכל משמש לו מנחה מקצועי להשגתן. בדיאלוג כזה יוקצה מן הסתם גם מקום להגשמת מאוויו היצירתיים של האדריכל, ויודגש - לעולם לא על חשבון אלה של המשתמש. הביטוי המוחשי ביותר לאי שביעות רצונו של הלקוח - בין אם מדובר בלקוח המקורי או בזה שבא אחריו - ישתקף בטלאים, תוספות בנייה, והתאמות מאולתרות, שלא אחת מסכלות לחלוטין את כוונת היוצר ומביאות את המבנה למחוזות אחרים.
לעתים קרובות אדריכלים גוררים אל שולחן העבודה דפוסי התנהגות, טקסים וזיכרונות אישיים שכלל אינם רלוונטיים למבנה ותכליתו, ובוודאי שלא למשתמש הנאלץ להתמודד איתם: ישיבה רומנטית על מרפסת הפונה אל הנוף בטוסקאנה, תמונה רומנטית מצימר בשוויץ, סרטים, הצגות, שירים וחלומות ילדות על בית אבא בגליציה. לכל אלה יש מקום של כבוד במציאות המוחית של האדריכל כיוצר, אולם תפקידו המובהק של הפילטר המקצועי לגרום לכך שרק טיפטופים מתונים ממנה ישפיעו על החלטותיו המקצועיות.
על רקע זה ניתן להטיל ספק בלגיטימיות של הקנאות היצירתית המופגנת לעתים על ידי אדריכלים - בעיקר כאלה הזוכים להכרה בשל מבנה בעל צורה יוצאת דופן - כאשר תפקוד המבנה מוטל בכלל בספק. היות שבמבנים בעלי אופי אקספרימנטלי המימד היצירתי מכתיב את הקו, הסיכוי להתאמה בין כוונות האדריכל וציפיות המשתמש קטן. במקרה כזה, ניסיונות ההתאמה של המבנה לצורכי המשתמש יגרמו לשינויים רבים במהלך חייו של המבנה, וכתוצאה מכך תדמית האדריכל כמתכנן-על עלולה להתערער, והוא יאבד בסופו של תהליך את השליטה על יצירתו.
דוגמאות לכך ניתן למצוא כמעט בכל המבנים שנחשבו בשעתם כפריצת דרך - בניין עיריית בת ים שתוכנן על ידי הקר/שרון/נוימן בשנות השישים והמשתמש מתקשה להבין אותו עד היום; בניין בית ההבראה 'מבטחים' בזיכרון יעקב שתוכנן בשנת 1968 על ידי יעקב רכטר ועומד כיום בפעם השלישית בפני שינויים מהותיים; ובניין תיאטרון 'הבימה' שתוכנן על ידי אויגר שולצר ואוסקר קאופמן בשנת 1934, ועבר במהלך חייו גילגולים רבים ששינו אותו עד בלי הכר.
אין ספק, שמבחינה חברתית, מקצועית, וחוקית, מטלת התכנון חייבת להיות מוטלת על האדריכל, שתהליך הכשרתו ארוך ומורכב מזה של עורך דין, רופא או רואה-חשבון. בניגוד למקצועות אלה הדורשים התמחות מקצועית צרת יריעה, אדריכלים אמונים על פיתוח מיומנויות רבות החולשות על כל תחומי החיים. הפרדוקס הוא, שבעוד שתחומי עיסוק אחרים מופקדים כמעט באופן טוטאלי בידי בעל המקצוע - המעשה האדריכלי הוא נחלת הכלל - פעולה יום-יומית שאיננה דורשת לכאורה שום מיומנות. וכאן למעשה טמונה בעייתו האמיתית של האדריכל - לא כל אחד מרשה לעצמו לחשוב שהוא רופא - אבל כל בעל נכס סבור שהוא רשאי ויכול להתנסות בעיצוב רכושו הפרטי כאוות נפשו.
מיותר לציין שאין בדברים לעיל כדי לעודד אנרכיה תכנונית. כמו כן ברור שעניינו של האדריכל, הן בהתוויית הפרוגרמה והן בהוצאתה המוקפדת לפועל, אינה נופלת מזו של המשתמש, אולם אין ספק שכדי לתכנן מבנה טוב צריך יותר מאשר מאוויים יצירתיים.
המבחן הראשון של האדריכל מתחיל בשלב הבנייה. כאן נבחנת לראשונה יכולתו המקצועית לבסס את התכנון דווקא על מידה סבירה של סטנדרטיזציה, המהווה ערובה לכך שהקבלן יוכל להתמודד עם מטלת הביצוע. הדבר מבטיח, לא רק חיסכון משמעותי בעלויות הבנייה, תחזוקה קלה ועמידות החומרים לאורך זמן, אלא גם סיכוי סביר שכוונות האדריכל המנומקות מבחינתו, אכן יוכלו לעמוד במבחן הזמן והמשתמש. ככל שהאדריכל משכיל לחזות את ציפיותיו וצרכיו של המשתמש, הסיכוי שהבניין ישמור לאורך זמן על צורתו המקורית עולה.
הדגש לפיכך צריך להיות על מינון סביר בין עיקר וטפל. כלומר - בין מרכיבים מקצועיים שיבטיחו את הביצוע התפקודי של המבנה, לבין הביטוי היצירתי שלו. וכדי שלא תהיה טעות - הרבה תפקוד והרבה פחות עיצוב.
אין ספק שמבנים ייחודיים שנבנו ברוח תקופתם אכן מעניקים לסביבה את אופייה המיוחד, אבל לא פחות מכך - הפרשנות המיוחדת המוענקת להם במהלך חייהם על ידי המשתמש באשר הוא, גם ובמיוחד כאשר כוונת היוצר המקורית נאלצת להשתנות בעקבות שינויי הזמן. ויעידו על כך תחנת הרכבת 'גאר דה אורסיי' בפריז שהפכה למוזיאון בעל שם עולמי; הארסנאל של וונציה - מחסן תחמושת שמשמש ביתן תצוגה לתערוכות הביאנלה; תחנת הכוח רידינג שהפכה לגלריה בתל אביב; כנסייה נטושה שהפכה לדיסקוטק מסומם, וקו רכבת שהוסב לאחרונה לפארק enil-ih במנהטן.
בכולם - המתח שנוצר בין התכנון המקורי והייעוד המשתנה מעניק למבנה דינמיות, ומעורר בו התעניינות מחודשה גם זמן רב לאחר שאבד עליו הכלח.
עמי רן
מי אומר את המילה האחרונה
ספרו של ברנארד רודופסקי משנת 1964 'אדריכלות ללא אדריכלים' - היווה בזמנו גורם מדרבן להשבת כבודו הנרמס של המשתמש בעולם הרציונאלי של האדריכלות המודרנית. הספר שהתבסס בעיקר על צילומים רומנטיים של אדריכלות שהתפתחה לכאורה מאליה, הראה כיצד תפקידו ה'שולי' של המשתמש בעיצוב ביתו, מקבל משמעות עיקרית. כאחד הסוציולוגים המעניינים של אדריכלות המאה העשרים, רודופסקי התמקד בהשפעתן של פעולות יומיומיות על עיצוב המבנה במהלך חייו - אכילה, שינה, ישיבה, ניקיון, רחצה, רבייה ועשיית צרכים.
השימוש במונח 'חיים' לתיאור מדיום כל כך דומם אינו מקרי. שכן, בניגוד לדעה הרווחת, שלב העיצוב של המבנה לעולם אינו מסתיים עם השלמתו, הן מבחינת צורתו החיצונית והן ובעיקר מבחינת עיצובו הפנימי. מניעים אותו כוחות השוק המכתיבים את הרמה הסוציו-אקונומית של הסביבה, התבגרות החומר, עמידות בתנאי מזג האוויר, ואין ספור אירועים ומאורעות ששום מתכנן אינו יכול לחזות אותם, אבל השפעתם על האבולוציה של המבנה וסביבתו רבת היקף.
אחת התסמונות של התפיסה החד-ערכית של העשייה האדריכלית מתומצתת באמירה הנפוצה - 'המבנה גמור, צריך לצלם אותו מהר לפני שיאכלסו אותו'. ואכן, 'השמדת' היצירה האדריכלית המלוקקת מתחילה מיד עם הכנסת הארון הראשון שלא ניתן להגיע לחלק מדלתותיו, המיטה של הילד השני שחוסמת את הגישה לחלון של הילד הראשון, השולחן של הדודה שלא מתאים לספת החלומות הישנה של השכנה, והמקרר שלא מצליח להיכנס לנישה של המקרר הישן.
פני המציאות הכפולה הזאת מומחשים היטב בשוני המהותי בין תצלומי אדריכלות מקצועיים, לבין תצלומים לא-מקצועיים שבהם האדריכלות מככבת כרקע. במקרה הראשון מוצגת תמונה מעוצבת בקפידה אך נטולת צלם אנוש וחפצים אישיים, במקרה השני - תמונה ססגונית שוקקת חיים; האחת מציגה את זווית הראייה של האדריכל, השנייה את זו של המשתמש.
המחשבה שה'אירוע המזדמן' מעניק דינמיות ל'קבוע המתוכנן' קיבלה חיזוק משמעותי בעידן המצלמות הדיגיטליות, שבו הצילומים המקצועיים קיבלו מימד פופוליסטי, תוך ביטול הצורך בחשיפת צמצם ארוכה, המונעת נוכחות של אובייקטים 'זזים'. השינוי הזה הפקיע מידיהם של הצלמים המקצועיים את הבלעדיות על צילומי האדריכלות, תוך הבלטת נוכחותו של המשתמש במבנה.
במציאות הזאת האדריכל אינו עוסק עוד בתכנון מצבים סופיים, אלא במצבי פתיחה בלבד, המשמשים מעין לוח משחקים שעליו המשתמש משחק כחפצו, בהתאם להרגליו, תפיסת עולמו ותרבותו.
המונח 'תרבות' כולל למעשה את כל נורמות ההתייחסות המתקיימות במסגרת חברתית נתונה. רק לצורך המחשת רוחבו של הנושא, האנתרופולוגים אלפרד קרויבר וקלייד קלוקהון איתרו בשנות החמישים יותר מ-162 מאפיינים שונים של המונח 'תרבות'. המעניין הוא שבכולם מופיעים באופן עקבי ארבעה מרכיבים קבועים: שפה; העדפות אסתטיות; כללי התנהגות המבוססים על אמת ואמונה; ומסגרת ממסדית הנשענת על אידיאלים משותפים. בהיותה מרכיב אינטגרלי של כל תרבות, האדריכלות מכילה בדרך זו או אחרת את כל אחד מהמאפיינים האלה, באופן גלוי או סמוי.
חלק מהמאפיינים חיוניים לתפקוד השוטף של המבנה, אך יתרתם, תוספות טפלות שהצטברו בתהליך האבולוציה, הן אצל המשתמש והן אצל האדריכל - ויעידו על כך גגות הרעפים, קשתות האבן, העמודים, הכותרות, הגמלונים שאינם נושאים כלום, וקישוטים אחרים המופיעים בתרבויות השונות כיד היוצר והדמיון.
הארגומנט המוצע כאן הוא שגם כאשר יעדי התכנון של המשתמש והאדריכל זהים, נקודת המוצא שונה - ולעתים אף מנוגדת בתכלית. בדרך כלל מדובר בשני אנשים (לפחות) שונים, שגם כאשר הרקע התרבותי שלהם דומה, עדיין קיים פער גדול בראיית העולם, בסדרי העדיפויות, ובטעמם האישי.
במצב שבו נקודת המוצא לתכנון לוקה בפער תיאורטי - הן בהדגשים המרכיבים את הפרוגרמה והן ובמיוחד בבחירת הפתרון האופטימלי להגשמתה - קיים לכאורה ניגוד אינטרסים, המעלה ספקות בקשר לתפקידו של האדריכל כמי שקובע את צורתו ועיצובו של המבנה לאחרית הימים. הפתרון ההגיוני הוא דיאלוג מפרה, שבו הלקוח מעלה את ציפיותיו והאדריכל משמש לו מנחה מקצועי להשגתן. בדיאלוג כזה יוקצה מן הסתם גם מקום להגשמת מאוויו היצירתיים של האדריכל, ויודגש - לעולם לא על חשבון אלה של המשתמש. הביטוי המוחשי ביותר לאי שביעות רצונו של הלקוח - בין אם מדובר בלקוח המקורי או בזה שבא אחריו - ישתקף בטלאים, תוספות בנייה, והתאמות מאולתרות, שלא אחת מסכלות לחלוטין את כוונת היוצר ומביאות את המבנה למחוזות אחרים.
לעתים קרובות אדריכלים גוררים אל שולחן העבודה דפוסי התנהגות, טקסים וזיכרונות אישיים שכלל אינם רלוונטיים למבנה ותכליתו, ובוודאי שלא למשתמש הנאלץ להתמודד איתם: ישיבה רומנטית על מרפסת הפונה אל הנוף בטוסקאנה, תמונה רומנטית מצימר בשוויץ, סרטים, הצגות, שירים וחלומות ילדות על בית אבא בגליציה. לכל אלה יש מקום של כבוד במציאות המוחית של האדריכל כיוצר, אולם תפקידו המובהק של הפילטר המקצועי לגרום לכך שרק טיפטופים מתונים ממנה ישפיעו על החלטותיו המקצועיות.
על רקע זה ניתן להטיל ספק בלגיטימיות של הקנאות היצירתית המופגנת לעתים על ידי אדריכלים - בעיקר כאלה הזוכים להכרה בשל מבנה בעל צורה יוצאת דופן - כאשר תפקוד המבנה מוטל בכלל בספק. היות שבמבנים בעלי אופי אקספרימנטלי המימד היצירתי מכתיב את הקו, הסיכוי להתאמה בין כוונות האדריכל וציפיות המשתמש קטן. במקרה כזה, ניסיונות ההתאמה של המבנה לצורכי המשתמש יגרמו לשינויים רבים במהלך חייו של המבנה, וכתוצאה מכך תדמית האדריכל כמתכנן-על עלולה להתערער, והוא יאבד בסופו של תהליך את השליטה על יצירתו.
דוגמאות לכך ניתן למצוא כמעט בכל המבנים שנחשבו בשעתם כפריצת דרך - בניין עיריית בת ים שתוכנן על ידי הקר/שרון/נוימן בשנות השישים והמשתמש מתקשה להבין אותו עד היום; בניין בית ההבראה 'מבטחים' בזיכרון יעקב שתוכנן בשנת 1968 על ידי יעקב רכטר ועומד כיום בפעם השלישית בפני שינויים מהותיים; ובניין תיאטרון 'הבימה' שתוכנן על ידי אויגר שולצר ואוסקר קאופמן בשנת 1934, ועבר במהלך חייו גילגולים רבים ששינו אותו עד בלי הכר.
אין ספק, שמבחינה חברתית, מקצועית, וחוקית, מטלת התכנון חייבת להיות מוטלת על האדריכל, שתהליך הכשרתו ארוך ומורכב מזה של עורך דין, רופא או רואה-חשבון. בניגוד למקצועות אלה הדורשים התמחות מקצועית צרת יריעה, אדריכלים אמונים על פיתוח מיומנויות רבות החולשות על כל תחומי החיים. הפרדוקס הוא, שבעוד שתחומי עיסוק אחרים מופקדים כמעט באופן טוטאלי בידי בעל המקצוע - המעשה האדריכלי הוא נחלת הכלל - פעולה יום-יומית שאיננה דורשת לכאורה שום מיומנות. וכאן למעשה טמונה בעייתו האמיתית של האדריכל - לא כל אחד מרשה לעצמו לחשוב שהוא רופא - אבל כל בעל נכס סבור שהוא רשאי ויכול להתנסות בעיצוב רכושו הפרטי כאוות נפשו.
מיותר לציין שאין בדברים לעיל כדי לעודד אנרכיה תכנונית. כמו כן ברור שעניינו של האדריכל, הן בהתוויית הפרוגרמה והן בהוצאתה המוקפדת לפועל, אינה נופלת מזו של המשתמש, אולם אין ספק שכדי לתכנן מבנה טוב צריך יותר מאשר מאוויים יצירתיים.
המבחן הראשון של האדריכל מתחיל בשלב הבנייה. כאן נבחנת לראשונה יכולתו המקצועית לבסס את התכנון דווקא על מידה סבירה של סטנדרטיזציה, המהווה ערובה לכך שהקבלן יוכל להתמודד עם מטלת הביצוע. הדבר מבטיח, לא רק חיסכון משמעותי בעלויות הבנייה, תחזוקה קלה ועמידות החומרים לאורך זמן, אלא גם סיכוי סביר שכוונות האדריכל המנומקות מבחינתו, אכן יוכלו לעמוד במבחן הזמן והמשתמש. ככל שהאדריכל משכיל לחזות את ציפיותיו וצרכיו של המשתמש, הסיכוי שהבניין ישמור לאורך זמן על צורתו המקורית עולה.
הדגש לפיכך צריך להיות על מינון סביר בין עיקר וטפל. כלומר - בין מרכיבים מקצועיים שיבטיחו את הביצוע התפקודי של המבנה, לבין הביטוי היצירתי שלו. וכדי שלא תהיה טעות - הרבה תפקוד והרבה פחות עיצוב.
אין ספק שמבנים ייחודיים שנבנו ברוח תקופתם אכן מעניקים לסביבה את אופייה המיוחד, אבל לא פחות מכך - הפרשנות המיוחדת המוענקת להם במהלך חייהם על ידי המשתמש באשר הוא, גם ובמיוחד כאשר כוונת היוצר המקורית נאלצת להשתנות בעקבות שינויי הזמן. ויעידו על כך תחנת הרכבת 'גאר דה אורסיי' בפריז שהפכה למוזיאון בעל שם עולמי; הארסנאל של וונציה - מחסן תחמושת שמשמש ביתן תצוגה לתערוכות הביאנלה; תחנת הכוח רידינג שהפכה לגלריה בתל אביב; כנסייה נטושה שהפכה לדיסקוטק מסומם, וקו רכבת שהוסב לאחרונה לפארק enil-ih במנהטן.
בכולם - המתח שנוצר בין התכנון המקורי והייעוד המשתנה מעניק למבנה דינמיות, ומעורר בו התעניינות מחודשה גם זמן רב לאחר שאבד עליו הכלח.
עמי רן
בניית אתרי אינטרנט