סמוך הקטן וילקוט הכזבים
סמוך הקטן - שמשון רבינוביץ' - היה אחד מגיבורי הספר "ילקוט הכזבים", שעסק במעלליהם המשעשעים של גיבורי הפלמ"ח. הספר נכתב על ידי דן בן אמוץ. באחד מערבי הקריאה דן הסביר את ההבדל בין שקר, מתיחה וכזב. שקר הוא כשאיש אינו יודע את האמת, פרט למספר עצמו, מתיחה היא שכולם יודעים את האמת פרט לקורבן המתיחה, וכזב הוא כאשר כולם יודעים שהסיפור אינו אלא שקר, ובכל-זאת מוכנים לחזור ולשמוע אותו שוב ושוב.
כך או כך, הספר הפך לרב מכר מיד עם פרסומו בשנת 1956, בעיקר משום שדן בן אמוץ היה אלוף מספרי הכזבים, במיוחד כששייקה אופיר היה נותן לו "קונטרה" עם הסיפור על מקרה העין של ציונה וד"ר טיכו, ודן - שלא היה שורד עשרים דקות בעידן ה"מי טו" - היה נותן לו רה-קונטרה. על "סמוך הקטן" שנקרא פעם להעביר יחד עם אביו בור מים מראשון לציון לירושלים, במסגרת מכרז של עיריית ירושלים. בעליות של באב-אל-וואד הבור החליק מהמשאית, וכשסמוך לקח רוורס כדי להרימו, המשאית נפלה לתוך הבור שנפל ממנה.
היות שסמוך הקטן היה חבר של אבא שלי, שהיה בעצמו מלווה שיירות נועז בפלמ"ח, אני יודע שהסיפור הזה אמיתי, ממש כמו הסיפורים האחרים בילקוט, שגם אם הייתה בהם מידה מסוימת של הגזמה חיננית, הם מלמדים רבות על דמותו יפת הבלורית והתואר (אז עוד היו לגברים בלוריות) של הצבר הישראלי, שמה שלא יקרה לו, הוא יסביר שזה רק עניין של זמן עד שהוא ישתלט על המצב. בכל מקרה, עובדה היא שבזכותם קמה המדינה.
כצבר דור עשירי, אני אישית חוטא מדי פעם בצורת החשיבה הזאת, לטוב ולרע. מי שמכיר אותי בטוח שלפחות מחצית מסיפורי חיי הם כזבים שהמצאתי, למרות שהעובדות מדברות בעד עצמי, עם בלורית ובעיקר בלעדיה.
אחד מהם הוא שאני המצאתי (מחדש) את השיר "שדות ירוקים", בכל פעם ששרתי אותו עם אחי. לא בגלל שלא אהבתי את מילותיו הנפלאות עד כאב, אלא משום שלא ממש הבנתי את המשמעות הפואטית המסתתרת מאחורי כמה ממילות המפתח, כמו למשל, purched או swept by the wind, ומטעמי כמיהה אין סופית לשיבתן של אהבות נכזבות, התמקדתי במשפטים קלים יותר כמו I'll keep on waiting until the day you learn
סמוך הקטן מת בשנת 1988. על שמו קראו רחוב בראשון לציון. במקומו קמו עשרות אלפי "סמוכים" מתחזים, חלקם הפכו לפוליטיקאים מקובלים, אחרים - מקובלים שהפכו לפוליטיקאים. אלה ואלה מאכילים אותנו כל יום בשקרים, ומרביתנו מאמינים משום מה, שמדובר בסך הכל בכזבים משעשעים, ואנחנו ממשיכים להקשיב להם שוב ושוב כאילו כלום.
כיום, כשהאנגלית שלי השתפרה פלאים, אני מבין טוב יותר שמאחורי שדות ירוקים מסתתרת אהבה, בעוד שקמילתם מסמלת את ההיפך, וזה לא משנה בכלל מי התחיל.
אגב, השיר הנפלא מסתיים במילים פשוטות של שיבה לבית... או שניים:
You can't be happy until you bring it home
Home to the greenfields and me, once again
נ. ב. כל רמז למצב הפוליטי מקרי בהחלט, ויסלחו לי המקובלים.
אדריכל ד"ר עמי רן
