סוף טוב

השבוע קיבלתי סוף סוף מכתב מראש הממשלה. טוב, לא מביבי עצמו אלא מהמשרד שלו, וליתר דיוק - לא מהמשרד שלו אלא מ"ראש הרשות לקידום מעמד האשה במשרד ראש הממשלה", ורד סוויד. במכתב נאמר בלשון די מאיימת שתיקון 109 לחוק העונשין אוסר פרסום מודעות לשירותי זנות. וכדי שלא אתחכם (כאילו שהתכוונתי) - זה כולל גם מילות הסוואה, כמו "אירוח", "ליווי" ו"עיסוי". "זהו עמי" אמרתי לעצמי, "צריך לסגור את העיתון, שהרי היכן עושים את כל הדברים הנוראיים האלה אם לא באדריכלות? ובכלל, מה עם המשפחות - ההורים, האחים והממזרים? מה איתם, הרי הם מאכלסים את כל שאר המבנים ובעצם כל חלקה טובה במדינה?

אני יודע שהחוק החשוב שהועבר בתמיכתם של מרבית חברי הכנסת אינו עניין להתבדח עליו, שכן יש מאחוריו כוונה נעלה - למנוע ניצול נשים חסרות הגנה. אבל מתוך הנחה שגם ההתייחסות שלי כאן עשויה לתרום להכחדת הזנות, אני מרשה לעצמי לשאול - מה עם שאר הדברים שמעניינים אותנו? למה להם אין זכות ל"רשות לקידום" במשרד ראש הממשלה? לא אמרנו שהעם דורש צדק חברתי? רגע, אני כבר מגיע לפואנטה.

המאורעות החברתיים שהרנינו את ליבנו בחודשים האחרונים לימדו שהמושג "אני המחליט היחידי" אינו קיים. עובדה היא, שהם (המאורעות), ורק הם, הצליחו להשיב את גלעד הביתה, משום שזאת הייתה ברירת המחדל היחידה להשריד את הממשלה. נכון שהיושבים במרומים קיבלו בסופו של יום את ההחלטה, אבל הם גם היו אלה שדחו אותה חמש שנים, ולא משום שהם ניחנו בתבונה יתירה. עוד שנייה...

הרעיון הוא - שלמרות שהמחאה הישראלית מזכירה לא במעט את המחאה במצרים, אין כל סיכוי שנראה כאן משהו שמזכיר את רגעיו האחרונים של קדאפי בלוב. אנחנו בכל זאת חיים במשהו שמזכיר דמוקרטיה, והדרך היחידה לשרוד בתוך גן החיות התנ"כי הזה, היא לקיים מידה סבירה של תרבות (אני יודע שאין באמת מילה אחת כזאת). ודווקא בשם "ניצול האשה", אני רוצה לתרום עצה לשתי נשים שלמדתי להעריך - דפני ליף וסתיו ספיר - שתי נשים קטנות מראה אבל ז'אן־דארקיות בתעוזתן - שהשכילו להוביל את המאבק בתבונה ולהראות לכל יושבי המרומים מהיכן משתין הדג.

סתיו שפיר, אחת ממובילות המחאה החברתית

חיוך האושר ושמחת החיים של מאות אלפי המתפקדים - שאגב לא נראים כדוגמתם - לא ביום העצמאות וגם לא בשמחת בית השואבה - הם ערובה לכך שאם הן ישכילו להקים כעת חיה תנועה חברתית שתרוץ לכנסת, הן יזכו למנדט שישנה עד בלי היכר את תמונת המפה הפוליטית בישראל. תראו מה קרה למפלגת העבודה כשטירונית פוליטית שתמכה בכם, הציבה את עצמה אל מול מערכת משומנת של "גברים" משמימים ומשעממים.

לכו על זה, ואחר כך נמצא ביחד את הרלוונטיות לאדריכלות, שאת השגיה ניתן בינתיים לראות בגיליון הזה, המוקדש כולו לפרויקטים שעלו לשלב הגמר בתחרות פרויקט השנה.

בהזדמנות זו, תודה לכל השופטים שהתנדבו לעיין בכ-300 הצעות, ועשו זאת בתבונה ראויה וללא משוא פנים

what so ever

Prof. Siamak G. Shahneshin, (Chair), Architect & Co-founder of Shagal iodaa, Switzerland יו"ר
Lui Levi Galati, Architect & Co-founder of Shagal iodaa, Switzerland
Esa Laaksonen, Architect & Director of the Alvar Aalto Academy, Finland
Adachiara Zevi, Architect and President of the Bruno Zevi Foundation, Italy
אדר' אוסוולדו סתיו, יו"ר ועדת התחרויות של עמותת האדריכלים
אדר' ניר בן-נתן
אדר' נעמה ברעם
אדר' ארד שרון, נציג קרן אריה ואלדר שרון לסטודנטים יצירתיים
ואדר'' ד"ר עבדכם הנאמן

ובטח - תודה ענקית למנהלת התחרות רחל בן אהרון שמנעה ביד רמה ובזרוע בלתי נטויה כל הטיה.

עמי רן