שיר אהבה לכאורה


יחס הזהב בין הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת בסכנת הכחדה ממשית, והתחושה הכללית היא שאנחנו מידרדרים למקום לא טוב. ייתכן מאוד שהדור שידע את יוסף כבר לא רלוונטי, למרות שרובנו עדיין לא מסתובבים עם גאטקעס. אבל, הווילדע חייעס המוטרפים העטים על הדמוקרטיה השפויה (ביידיש זה נשמע פחות מפחיד) ממש מטרידים את מנוחתי, ונראה לי שגם את כל מי שאכפת לו מהאווירה המקצינה המאיימת על קיומנו בארץ הקטנה עם השפם, שכל המקומות בה קדושים. הכל כמובן לכאורה, לכאורה, לכאורה, (אמרו שצריך להגיד שלוש פעמים, כדי שלא יגידו שלא אמרתי).

החשש האמיתי שלי הוא, שאם כבר אספיק לצאת בשלום מעניין חופש הביטוי לפני שה״ארדואן״ יבטל אותו, אני עדיין עלול לקבל בקרוב הודעה ממשרד הרווחה שמבטלים לי חס ושלום אות העובד המצטיין, בגלל שהדלקתי רדיו ביום כיפור. וזה כבר לא מצחיק, זה אמיתי, והעובדה שזה קורה בכל העולם אינה מהווה אפילו רבע נחמה (כן… לכאורה). אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס שארצות אחרות אולי כן. וממש לא מפריע לי שטראמפ מנפנף בזה שהילרי העבירה מיילים בפרטי, מי בעצם לא…

יחד עם זה אני מתקשה להבין מה הפריע לסגן השר המכובד איוב קרא (הדרוזי הגאה) שהעליב את כל האיטלקים, רק משום שמישהו באונסקו לא יודע, או לא רוצה לדעת, שהר הבית נקרא כך על שם בית המקדש שנבנה שם על ידי שלמה המלך איזה  1,700 שנה לפני שהכליף עומר בנה עליו את מסגד אל אקצה הקדוש לאללה, ואלף שנה לפני שישו הקדוש לא פחות נצלב ממש בסביבה. ובעצם, מה איכפת לו לים שהעץ הוא (עדיין) ירוק? מה איכפת לה לציפור שהים (עדיין) עמוק? מה אכפת למישהו אם מישהו אחר יצייץ או יכתוב שיר אהבה למולדת?

אפילו עמוס עוז כתב פעם ״שיר אהבה״ כזה, ואני בטוח באלף אחוז שהוא התכוון לכל מי שחושב שהוא התכוון אליו… והרי זה יופיה של השירה, שכל אחד יכול לפרש אותה בהתאם לצרכיו, הבנותיו, ומיגבלותיו, גם אם הוא לא מבין שום דבר בפוליטיקה כמוני, וזה הולך ככה:

אי אפשר "לחנך לאהבה"
לא לאהבת הארץ, ולא לאהבת הנוף.
באהבה אפשר להדביק את הזולת.
אהבה אפשר לעורר לפעמים
אבל לא ביד רמה ולא בזרוע נטויה.

עמוס, שאני לא ממש מת על יפות-הנפש המוגזמת שלו (לכאורה), אמר בהזדמנות אחרת גם את המשפט המאלף: ״מי שמנסה להגשים את חלומותיו, כדאי שידע שמחיר ההגשמה הוא פשרה״. וזה נכון לגבי כל דבר בעולם, החל מזוגיות וכלה בחוקי הבנייה, מטומטמים ככל שיהיו, הם עדיין מצליחים לשמור עלינו איכשהו מבנייה בלתי חוקית (לכאורה), במקומות שונים ומשונים, שמאלצים את כולנו, לחיות במציאות הזוייה.

זהו. לא התכוונתי להישמע דביק, ממש לא. אבל ראיתי לנכון לנצל את חופש הבטוי הנתון (עדיין) לכתבי עת מקצועיים כמו ״אדריכלות ישראלית״, משום שאינם נתונים (עדיין) למרות משרד ״התשחורת״ (לכאורה), לפני שעוכרי ישראל באשר הם יאלצו אותנו לחיות תחת שלטון אייטולות, בין אם הם חובשים תרבוש, כיפה או פיאה נוכרית.

איך אמר אלתרמן שהשאיר את ה״כוכבים בחוץ״ והאמין שהדרך עודנה נפקחת לאורך?… וכבשה ואיילת (כן, גם את) תהיינה עדות שליטפת אותן, והוספת ללכת… והרוח תקום ובטיסת נדנדות יעברו הברקים (אינשאללה) מעליך.


אדריכל דר. עמי רן


 

 

 

 

חמש יחידות בכסילות

דבר העורך 106


שלשום הזדמנתי לאוניברסיטת תל אביב ושם ראיתי המון סטודנטים סהרוריים שהפוקימון גנב להם את כל האיי קיו. כמי שהתוודע למשחק ה״אינטליגנטי״ הזה מספר ימים קודם לכן, תמהתי ביותר, מהי משמעות הדבר הזה שמצליח לא רק להשתלט על המרחב הממשי, אלא גם לגרום לשיבוש מוחלט של מה שמתרחש בו: להוביל אנשים שהיו עד לא מזמן נורמליים לחלוטין למקומות נידחים, ולאלץ אותם לשכוח מכל מה שמסביבם לטובת ציד בלתי מוסבר של דמויות דמיוניות. תוך כדי תמיהה הורדתי את האפליקציה כדי להיות בקיא בחומר, ואחרי כמה ניסיונות, החלטתי שהדבר גדול עליי, כי הרי כל ילד מתחיל עושה זאת טוב ממני. וזה עורר אצלי את המחשבה שכל העסק הזה של חמש יחידות במתמטיקה אינו אלא הבל הבלים של איזה אידיוט שלא מבין שמי שלא הולך לבצפר, מגיע הרבה יותר רחוק ממי שכן. עובדה - ״הקוסם ממנלו פארק״ הרי הוא תומאס אלווה אדיסון רשם לא פחות מ-1,093 המצאות שהאירו את העולם, למרות שלא סיים אפילו יחידה אחת במתמטיקה, שלא לדבר על כיתה ב׳.

בדרך כלל כשאני נתקל בפרדוקסים הקשורים במאורעות הזמן אני פונה באמצעות סיאנס לסבתא שלי שמתה הרבה לפני המהפך התרבותי של רגב, סמוטריץ׳, חזן ובנט, אם כי היא הספיקה לזמזם את בוסקילה. והיא אמרה לי שהכל זה עניין של ידע כללי. לא מתמטיקה, לא גמרא, אלא האוניברסיטה של החיים. מה את מתכוונת תמהתי… והיא ענתה בלי היסוס. ״פוקי״ זה פלוץ שילדים קטנים עושים בלי כוונה, ו״מון״, זה שלי בצרפתית. ועל זה אני מצליחה עדיין לשלוט איכשהו.

וברצינות, יש תקווה, כי בהקדמה לספר הזוהר נאמר במפורש שבחגים ״הקוידש בורוך הוא״ בא לתקן את הנשמות השבורות שלו. כלומר - מי שקילקל הוא שיכול לתקן. מכאן אני מבין שההאקר המוכשר שהמציא את הפוקימון הוא שצריך לתקן את הנזקים שהוא עושה, ועובדה ידועה היא שכל אחד כזה נחשב בעיני המשטרה, שירות הביטחון והמוסד כגואל ישראל שצריך לשלם לו כמה שיבקש… בתנאי שהוא לא בן מיעוטים, ויש כאן כמובן פראדוקס, כי חלק גדול מהמיעוטים הם בכלל ערבים משועממים שלא הולכים לבצפר כי הם לא מאמינים לבנט וחושבים שהעתיד במחשבים.

ובענייני אדריכלות. מוטי למד בנערותו בישיבת בני עקיבא ברעננה, הוא בוגר כלכלה ומינהל עסקים ברופין, בוגר קורס דירקטורים של אוניברסיטת בר אילן, היה מנהל השיווק של חברת בשר ידועה, חבר במועצת המנהלים של אורט העולמי, וכיום הוא ראש המועצה האזורית גליל תחתון. לאחרונה, כשהחום ושתן השלטון עלו לו לראש, הוא החליט לאסור על ערבים להיכנס לבריכות השחייה הפזורות ביישובי המועצה, משום שלדעתו הרגלי ההיגיינה שלהם שונים. והוא צודק! הם לא משתינים במים כמו היהודים, לא מורחים אלא שוטפים במים, לא מעבירים חיידקים בלחיצות יד אחרי שהיד שלהם ניגבה את הפה התחתון, והסדינים שלהם צחורים מדי, כי הם מסרבים לכבס לבן עם צבעוני.

מעבר לציניות המדהימה של מי שמשמש כיו״ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה גליל תחתון, אני לא בטוח שהוא יודע או זוכר שהמוסלמים המציאו את ברז המים ואת מרבית הרגלי ההיגיינה החשובים שחלק גדול מהם טרם הגיע למערב הפרוע.

רוחי - האחראית על השפיות במערכת - אומרת שאולי אני קצת מגזים - שמוטי לא אשם, כי בסך הכל מדובר במועצה ״בררנית״ מעצם טיבה, המכילה על פי אתר הבית שלה 18 יישובים יהודיים בלבד, כי אין בגליל התחתון ערבים, ושסמוטריץ׳ לא באמת היה ער אחרי לילה של לימוד תורה ודרך ארץ, כשאמר שהפרדה היא לא אפרטהייד.

בכל מקרה, אני מודה ומתוודה שכל זה מערער בעיניי את הקשר המובן מאליו בין תרבות, בית יהודי, וחוכמה; ושאולי אפשר ללמד במקום חמש יחידות במתמטיקה, שמאחורי כל זוג עיניים יש נשמה, אולי אפילו לרוקחות הסטריליות המחייכות בענווה מעוררת כבוד (לפחות אצל החולים) מעבר לדלפק התרופות בסופרפארם.

נ.ב. סבא שלי היה רב, וקלאודין מוכנה להשבע שאני לא עוד איזה אדריכל שמאלני, אלא אדם מן היישוב שלא יכול לשתוק לנוכח כסילות מוגזמת שפוגעת במה שנשאר מהישראלי היפה.

אדריכל ד״ר עמי רן

 

 

 

 

 

על קו האופק בין חלום למציאות

דבר העורך 102

אחד הפוסטים ״המרתקים״ שקראתי לאחרונה בפייסבוק נכתב על ידי מישהו שהבין את הפרינציפ והחליט ליישם במציאות הממשית את מה שלמד במציאות הווירטואלית: הציע לכל מי שעברה לידו, חברות, אם היא לא הסכימה הוא ״עקב״ אחריה, עשה לה לייק עם הבוהן הענקית, הציע לה ״שיתוף״, ״חיוך״, ״נשיקות״, ״לבבות״ ושאר פרצופי אימוג׳י, בלוויית אמירות כמו ״מאמי איזה מקסימה את״, ״מת עלייך כפרה״, ״הצצתי לך באינסטוש ומהזה התלהבתי מהתחתון החדש שקנית ברמי לוי, ביייוש״.

השאלה מי בכלל צריך את פייסבוק קיבלה לאחרונה מענה באמצעות מספר המשתמשים שהגיע ל- 2,600,000,000 - משהו כמו כל ההודים והסינים ביחד, או כל השטויות שעוברות לנו בראש, כולל הטרדות, החלומות, התשוקות, האכזבות והשקרים שפוליטיקאים מסוג ז׳ מאכילים אותנו. למעשה כל מה שכלול בצורך להשתייך ולהנכיח את עצמנו בשדות הווירטואליים המשנים את פרצופם באופן אקראי, כמו כל דבר בעולם, חוץ ממה שנקבע במרומים. והרי על זה בדיוק יש לי ויכוח מתמיד עם אודי, כל ערב על החסקה, בדרך לקו האופק, בין חלום למציאות.

ההוא מ״התחתון החדש״ כבר יושב בתא אחד עם הקצב שהפך לנשיא, אבל אנחנו נשארים עם המחשבות הרעות על עריפת ראשים תוצרת הארץ, עם הצעה של ח״כ לעקור את  בית המשפט העליון, עם מונופול הגז, התנהגות המשטרה, הח״כים, חברי הממשלה, והחלומות הרטובים של פוליטיקאים שסרחו, ואלה שיסרחו.  

השבוע החל להתגשם אחד החלומות הרטובים של תל אביב, כשאיזה פוליטיקאי החליט שמותר לו למשכן  שש עד עשרים שנה מחיי התושבים, כדי שישכחו לאיזה כיס נשאבו כל המיליארדים שחברת נת״ע ״שאבה״ מהמדינה. החברה שהוקמה בשנת 1997 על ידי משרד התחבורה כדי לייצג את המדינה אל מול זכייני (אפשר לוותר על ה׳כ׳) הרכבת הקלה במטרופולין תל אביב, הוציאה עד היום על תכנון בלבד כשניים וחצי מיליארד ש״ח. אם נהוג לחשב את עלויות התכנון בסדרי גודל שכאלה בכ- 2-3% מעלויות הביצוע, הרי שמדובר בפרויקט של כ-100 מיליארד ש״ח לפחות, בלי לכלול את הגניבות מהצד, בלי להזכיר את הפיצוי על הנזקים שייגרמו לתושבים, לעירייה, לעסקים, למציאת פתרונות חלופיים. כמו כן יש לציין את הפגיעה שאינה ניתנת להערכה כספית ברווחת חיי התושבים, המשפחות, החברים בפייסבוק, ולא עלינו - הפגיעה הנוראה בתדמית ״תפארת המדינה״, עאלק. הרי עד שהעבודות יסתיימו, חלק לא מבוטל מהתושבים יגור בכלל בעולם הבא, ואפשר יהיה לנסוע לכל מקום בגוגל, עם תחנות ביניים בפייסבוק, ועם טיפת מזל - אולי גם באתרי ההיכרויות, שם עדיין כולם יפים, צעירים, ספונטניים עם חוש הומור, או חוש שישי.

נורא חשוב לי שלא יתקבל הרושם שאני מתלונן, כי בסך הכל אני גר בפריפריה של המטרופולין, ופה בהרצליה הרכבות שעוצרות את התנועה כל חמש דקות, מיושנות ומרעישות כמו זיכרונות ילדות מיד שנייה. ועם כל הייאוש התוקף אותי לנוכח דוקרי ההומואים ושורפי הילדים והכנסיות, שבאים משורותינו (על השורות האחרות אין לנו שליטה) אני רוצה בכל זאת לציין משהו חיובי ומפתיע, והוא שאין שום קשר מחייב בין הרכבת הקלה, ריחוקו הגיאוגרפי של יישוב מ״מונופול״ תל אביב, רמת ההכנסה הממוצעת של התושבים - ורמת החינוך (ואני מניח שגם רמת התרבות) של התושבים. עובדה - היישוב הדרוזי בית ג׳אן הממוקם הרחק ליד הר מירון, דורג במקום הראשון בארץ בזכאות לבגרות, למרות שבמבנה של בית הספר אין שום גימיקים אדריכליים, כביש הגישה לכפר הגבוה בארץ נסלל רק בשנת 1955, והבתים חוברו לרשת המים רק בשנת 1966, שלא לדבר על כך שהרכבת היחידה שעברה במרחק עשרות קילומטר משם, היא רכבת העמק הטורקית.

וכן - אני מודע לכך שאדריכלות ישראלית הוא כתב עת לאדריכלות, עיצוב וסביבה, ועל זה בדיוק אני מדבר, תקנו אותי אם אני טועה.

אגב, מהנדס העיר לשעבר ישראל גודוביץ׳ בן ה-81, אמר ש״מקסימום נפסיד 10-20 שנה מהחיים״.

אדריכל ד״ר עמי רן
 

 

 

הכלה והבנזוג

דבר העורך 101


הגיע רגע האמת ואני צריך להתיישב לכתוב את דבר העורך. השאלה הראשונה שאני שואל את עצמי היא מה זה בכלל רגע האמת, האם זה רמז שכל הרגעים האחרים שקריים? קלאודיה, שהמוזיקה בנפשה, אומרת שזה רגע שאתה בוחר להעניק לו כבוד ומשמעות. רגע שבו המהות החומרית מתפרקת, ואתה נשאר עם האמת המנטאלית העירומה. רוחי, המנהלת, אומרת שזהו רגע של תובנה; רגע שבו האסימון יורד ואתה מבין את הדברים בדרך אחרת. יוגב, המורה שלי לגיטרה, אומר שזה רגע שבו אתה מבין את הקשר הבלתי מוסבר בין צליל, לבין מה שהוא מצליח לעשות למצב הרוח שלך. אני אישית חושב שרגע האמת הוא תקלה במנגנון ההכלה, כלומר רגע שבו אתה לא מסוגל יותר להכיל את האחר, את הדבר, את הסיטואציה, משום שדי - החל מהפוליטיקה המאוסה וכלה באהבה האהובה.

לא נעים לי להודות בפני חבריי האדריכלים, העיתון, ובפני כל מי שחושב שאדריכלות זה מקצוע לכל החיים, רק משום שאוסקר נימאייר מת מאדריכלות בגיל 105, פרנק לוייד רייט מת מאהבה בגיל 92, ופראנק גהרי בן ה-86 עדיין מפתיע - אבל, לפני מספר שנים החלטתי להתרענן וללמוד הנחיית קבוצות לטיפול בזוגיות (נשבע). את המפגש הראשון הייתי מתחיל בחלוקת דפים למשתתפים שעליהם הם התבקשו לערוך רשימה, לפי סדר החשיבות, של עשר סיבות ״מדוע אני לא עוזב את בן הזוג שלי?״. התשובות של כולם (כעשרים וחמישה משתתפים) היו בדרך כלל:

1. אני רגיל אליו.
2. אני מפחד להישאר לבד.
3. המצב הכלכלי לא מאפשר לי.
4. מסכן, מה יהיה איתו.
5. מה יגידו הילדים.
6. מה יגידו ההורים.
7. מה יחשבו החברים.
8. מה יהיה עם הכלב…
9. מי ישלם מזונות.
10. מה יהיה עם הבית.

אף אחד לא כתב שהסיבה היא אהבה, חברות, או סתם משיכה מינית, ואנשים רבים שאני עדיין שואל אותם לא עונים תשובות ממש שונות, תבדקו. אני חייב להודות שאותי זה מפליא, כנראה בגלל שאבא שלי לימד אותי שלא חשוב לאן אתה נוסע, חשוב עם מי, ואת זה אני משנן לעצמי תמיד ברגעי האמת שהולכים ומתרבים. ושוב - זה נכון לגבי פוליטיקה, לגבי עם מי אתה עושה אהבה, וגם עם מי אתה עושה אדריכלות - שבה מושג ההכלה הוא האקט הבסיסי ביותר - ואני לא מתכוון רק לתשובה מספר 10.

מדובר בתהליך של הצבת גבולות לצורך שליטה במרחב - ועל כך כתבנו אחלה מאמר בהמשך. אני ממליץ להתעמק בו, לא רק משום שאני כתבתי אותו בצניעות אופיינית… אלא בזכות העובדה ששם אני מגלה מה עושה את ההבדל בין בניינים ומיכלים אחרים, וגם - שרוב האנשים חיים באותו חלל פיזי, אבל לא תמיד באותו חלל מנטאלי.

ושוב, תודה לרוחי המעודדת, לקלאודיה המכילה, וליוגב הסבלני - בסוף אדע גם לנגן בגיטרה.

אדריכל ד״ר עמי רן

 

 

 

חי על בסיס רבעוני
דבר העורך 100



מאה גיליונות - בכל גיליון 7 מאמרים בממוצע, כפול 2 (בעברית ובאנגלית), סה״כ 1400 מאמרים בנושא שניתן למצות אותו בבניין אחד טוב, בניין אחד גרוע, וכל מה שביניהם. עשרים ושש שנים, 9360 ימי עבודה (לא כולל שבתות וחגים), בכל יום 10 כוסות קפה, 30 עוגיות מבצק צרפתי, 10 ופלות מבצק ישראלי. 10,000 ביציות אלוהיות עם סלט ערבי, שלושה מיליון טלפונים למנויים, מספר דומה של טלפונים למפרסמים, הרבה, הרבה קומפלימנטים על ההתמדה, לא מעט תלונות על ״למה שלו ולא שלי..״, את השם שלי כותבים באנגלית ב-“E” ולא ב "I", ו״למה השליח לא יכול לחכות שהשלולית תתייבש?״.

הסיפור התחיל לפני עשרים ושש שנים במשרד קטן בנתניה. בשנתיים הראשונות שכנענו את המנויים שרבעון זה כל ארבעה חודשים… ובשנה השלישית אבא שלנו מת. הארץ הייתה רדודה עד כאב מבחינה תיאורטית, והדבר העמוק ביותר שנכתב בנושא אדריכלות היה הפרסום הדו-שנתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אודות מספר בתי האב, אז עוד לא ידעו שיש גם בתי-אם.

אני שבתי אז מאוניברסיטת לונדון עם תואר שני, טעון כסוס פרא באנרגיות תיאורטיות שהשד יודע מה הייתי עושה איתן בלי איזה כתב עת רציני שייתן להן פורקן. עם רוחי שהסכימה להיות אשתי ואודי שהסכים להיות אחי הקמנו את הפלא השמיני - כתב עת בלתי נתמך, שמסרב לפרסם כתבות מטעם, לא מתבייש להעביר ביקורת גם על האדריכלים המנויים עליו, ומצליח לשרוד למרות זאת, או אולי בעצם בזכות זאת, יותר מרבע מאה, והיד עוד נטויה בזווית שנראית לפחות לנו, כנכונה.
 
אבא שלי לימד אותי לא לפחד מכלום, חוץ מרוע לב המחובר לטיפשות, שקרנים ומעמידי פנים. גם כשאתה עושה דברים שנראים לך בלתי אפשריים, הוא אמר, מספיק שאתה מתרגש מהם כדי שהם ייצאו בסופו של דבר לפועל. ואני זוכר שהוא אמר לנו בפירוש, לכו על זה, זה שווה מאמץ. אבא מת בגיליון תשע ולא הספיק לדעת כמה מאמץ נדרש כדי לחיות על בסיס רבעוני. חודש אחד להגות את העיתון הבא, בחודש השני לכתוב ולצלם, בחודש השלישי לעמד, לערוך, לתרגם, לערוך,  לשנות, לערוך, לתרגם - עד שאתה מרגיש שזה סביר ומספק את כל צבעי הקשת של קהל הקוראים שאספת בעמל רב, למרות שכל אחד מהם בטוח שהוא היה עורך את העיתון טוב יותר. בשבילם (ובשבילי) כתבתי את השיר הבא:

חי על בסיס רבעוני
שורד לאט אבל בטוח
ניזון משקיק האופטימיות
שאבא צרב על שכמי כשאמר
לך בן, תגיע רחוק
מההמון השועט בכסילותו

פה ושם תראה דברים חלואים
אל תשים עליהם,
לב, הם רק סימני דרך
ירידות
שבכיוון ההפוך עולים בהן

ממנו למדתי
שההרים מטיפים עסיס
כשהגבעות מתמוגגות

וזה המון
על בסיס רבעוני

אמא, שהחזיקה מעמד עד גיליון 84 הייתה שואלת בכל פעם ״הוצאת כבר את הספר?״, לא כי היא לא ידעה שמדובר בסך הכל בז׳ורנל, אלא משום שזה נראה לה כקריעת ים סוף, וקיוותה בכל פעם שאלוהים יעזור ויפתח לנו את הים.

לא כולם יודעים, כי חלקם כבר מתו, אבל כדי להוציא לאור את הגיליון הראשון, נפגשנו עם כל האדריכלים שתפקדו אז בארץ, כל יום בין חמישה לעשרה משרדים שבהם ראינו פרזנטציות עבודת יד, רישומים, תוכניות ודגמים מקרטון ביצוע. זה היה מאלף ומלמד, אבל המסקנה הייתה חד משמעית - אין באמת דבר כזה אדריכלות ישראלית, אבל חשבנו שאולי כדאי שיהיה, ולכן קראנו לעיתון בשם הזה, כהבטחה יומרנית שהרימה לא מעט גבות.

היום אנחנו מגיעים לכל קצוות תבל, וכתב העת הישראלי מדורג בין עשרת המגזינים המובילים מסוגו בעולם. בגיליון הזה מוצגות עבודות של ארבעה משרדי אדריכלות המשקפים את מצב האדריכלות בארץ ביחס לשאר ארצות תבל: דוד נופר מנחלת יצחק, גידי בר אוריין משדרות רוטשילד, ליואי-דבוריינסקי מרעננה, וחגי בלסברג מלוס אנג׳לס.

וזה מזכיר לי שהמילים אמן ולהתאמן באות מאותו שורש.

אדריכל ד״ר עמי רן

 

 


ניגנת לי שיר על הגיטרה, וקולך רעד

 

דבר העורך 99


לפעמים אני חושב שזה לא הוגן מה שעושים לו. שהוא לא באמת נחנח כמו שחושבים. כאילו - בסך הכל קיבוצניק שהשתדל והצליח להגיע למרומי הפוליטיקה הישראלית בלי שום כישרון נראה לעין. מעטים יודעים שבתקופת התיכון הוא היה תלמיד מצטיין במגמה הריאלית, ניגן בקלרינט בתזמורת הנוער של חיפה. בשירות החובה שימש כמפקד כיתה, סמל מחלקה מצטיין וסיים את שירותו הסדיר בדרגת סמ״ר. אחר כך היה רפתן בקיבוץ, הפעיל דחפור, ובמלחמת יום כיפור לחם בעוז בכיבוש העיר סואץ. לאחר המלחמה התגייס לקבע וסיים בהצטיינות קורס קצינים. אח״כ המשיך להצטיין בכל תפקידיו הצבאיים… נפצע, החלים, למד, אבל תמיד שוכנע לחזור, עד שמונה לרמטכ״ל. כ״נץ״ פוליטי התנגד לתוכנית ההפרדה בעזה וכהונתו כרמטכ״ל הסתיימה. פרש שוב ללימודים, למד, למד, למד, עד שמונה במרס 2013 לשר הביטחון, והתחיל לנהל את חיינו על פי תפיסת עולמו, לפיה מה שלא עובד בכוח, יעבוד אולי עם יותר כוח.

תקשיב מושיק, זה לא סוד שפישלתם במלחמה ובגדול, בעיקר בעניין המנהרות - אתה וכל מי שמאחוריך, מלפניך ומעליך - כשלא הבנתם שעוד לא נולד הכוח שיצליח להביס את הרוח. קטונתי מלהטיף לך ולשכמותך, ואני ממש לא מאשים אותך. מותר לך לחשוב מה שאתה רוצה על השכנים, גם אני הייתי מוותר על חלק מהשכנים שלי. כאדריכל אני יודע, שסוף מעשה במחשבה תחילה, ואני כלל לא בטוח שמה שאתה חושב, גם אני חושב. אבל כעת, כאשר אתה מבשל בכישוריך המרשימים את האינתיפאדה הבאה (ובטח גם איזו מלחמה לקינוח), אני מודאג.

נגמרו לי המילים בוגי, אבל אני סומך עליך שכחובב מוזיקה ונגן קלרינט, אתה ודאי מכיר את  השיר הקסום של יענקל׳ה רוטבליט:
 
״הייתי לבדי ודרכי אבדה לי
ובאת, באת לי בזמן.
נתת לי יד, הראית לי דרך להרבה דברים
הבאת חיוך יפה כמו פרח וכוח להאמין״.
(אבל כנראה לא שמת לב ש…)
״דברים שרואים משם לא רואים מכאן״.
 
קראתי שהקבינט (עאלק) חושש שבמלחמה הבאה החיזבאללה ינסה לכבוש חלק מהגליל באמצעות מנהרות מתחת לגדר המערכת, וביבי אומר שיידרשו עוד מיליארדים רבים לתקציב הביטחון.

אדוני שר הביטחון, אני מחזיק במידע הסודי הזה כבר כמה שבועות, מאז שקראתי שמחלקת המחקר בחוג לארכיאולוגיה של אוניברסיטת ברמינגהם גילתה שמתחת לאתר הפרה-היסטורי סטונהנג׳, נחשפה עיר שלמה עם מקדשים, אתרי קבורה ו… מנהרות ארוכות המתפרשות לאורך קילומטרים.

הייתי מניח לך עם המידע ה״אדריכלי״ הזה אילו לא היה כתוב שם שחור על גבי לבן, שהמיפוי הפשוט הזה נעשה כבר לפני שנתיים באמצעות מכ״ם תת-קרקעי, הרבה לפני שהחמאס לימד אותנו פרק חשוב בחפירות ארכיאולוגיות. עשיתי גוגל ומצאתי את שמות שני הפרופסורים שעוסקים בחקר הסטונהנג׳ כבר מספר שנים - דימיטרי אנגלוב - ראש המחלקה להיסטוריה של האימפריה הביזנטית, ולא פחות חשוב ממנו - אימן בלדווין (אולי אפילו יהודי) - עמית מחקר במרכז לחישה תת-קרקעית VISTAC (אל דאגה, שמרתי לך את הלינק).

אני חייב להודות שכפי שהדברים מתנהלים בחלם, אתה עוד עלול להגיע לראשות הממשלה, וזה מפחיד.

״רוח בי קמה, רוח שרה, והזמן כאילו עמד, ואני עוד זוכר כל טעם וריח…
נתת לי יד״, בוגי. תעשה טובה, קח אותה בחזרה.

אדריכל ד״ר עמי רן






קורס הנהלת חשבונות  |   קורס חשמלאי מוסמך  |   קרלמן - רואי חשבון


בניית אתרי אינטרנט                                   (c) all rights resereved to architecture of israel quartley