87 / 96
2018
אוגוסט
114 #
אדריכלות ישראלית
|
החדר הירוק
87
|
"בהיסטוריה של התיאטרון, החדר הירוק היה חלל
המעבר של שחקני התיאטרון מחדרי ההלבשה
להצגה שעל הבמה, ושימש עוד מימי הביניים
כחדר המתנה לשחקנים לפני העלייה לבמה".
מעניין, אם אבא ידע את המשמעות ההיסטורית
הזו של 'החדר הירוק', הרהרתי כשאני ממשיך
לרפרף באנציקלופדיה לתולדות האומנות. מעניין
אם היה מודע לכך כשהחליט לכסות את הרצפה,
הקירות והתקרה בשטיח ירוק בגוון די מגעיל של
נזלת, אמרתי לעצמי מתבונן סביבי בחדר.
3-
היה זה חדר צר מאוד וקלסטרופובי. רוחבו כ
מטר, עם מטבחון, שירותים
8-
מטר ואורכו כ
קטנים ומקלחת. הוא היה ממוקם ברחוב דיזנגוף,
בעלייה לכיכר הבימה, בצמוד למשרד האדריכלות
ששכן בקומת המרתף רחבת הידיים. לחדר הירוק
הייתה כניסה נפרדת ישירות מהרחוב, וממנו היה
מעבר לקומת המרתף – חלל גדול עם חלונות
אנגליים דרכם חדר אור יום. בחלל הגדול הזה היה,
במשך תקופה ארוכה, מקום משכנו של משרד
האדריכלות שייסד סבי, לפני שהעביר את המשרד
לבניין שרכש ברחוב הירקון.
בשביל אבא, שקיבל את החדר הזה לידיו מאביו
מיד כשהתחיל לעבוד איתו בשותפות כאדריכל
צעיר, זה היה ממש מקום אידיאלי, כי הוא יכול
היה להתגנב כאוות נפשו לחדר הירוק ולבלות בו
באהבהבים עם כל אישה שהביא איתו לשם, מבלי
שאף אחד יבחין בהם.
בתקופה שהשתחררתי מהצבא וביקשתי להיות
עצמאי, הרשה לי אבא לגור בחדר הירוק,
ואז העברתי אליו את החפצים שלי וגם את
האנציקלופדיה לתולדות האומנות, שקיבלתי
מסבא עם השחרור מהצבא. מובן שאבא לא
ויתר על השירות של החדר הירוק, ולעיתים היה
מבקש ממני לפנות לו אותו לשעות ספורות או
ללילה, כדי שיוכל להביא לשם אישה. אך גם ללא
הבקשות החוזרות האלה, יכולתי לחוש בחדר את
אווירת הזימה. במיוחד בלילה, כשהצבע הירוק
הפך לאפלולי ויצר צללים ירוקים כהים ומסתוריים
שריצדו על הקירות.
בבוקר חם של יולי, לפני שעליתי במדרגות
שהובילו לדלת האדומה של המשרד, הייתי עסוק
במחשבות על הייעוד שלי. סבא החליט שאני אהיה
ממשיך דרכו, החלטה שהעיקה עליי והעמידה
אותי במבוכה, בשל האחריות הרבה שהייתה
כרוכה בנשיאת העול של שני דורות אדריכלים על
כתפיי. המחשבות האלה גרמו לי לעלות במדרגות
באיטיות, וכשהגעתי למעלה, התעכב מבטי על
ההדפס שהיה מוצמד מאז ומתמיד בקומת הכניסה
למשרד. היה זה הדפס גדול של הציור המפורסם
"האדם הוויטרובי" שצייר לאונרדו די וינצ'י. ציור
של דמות אדם עירום ממוקם בתוך עיגול וריבוע -
מראה שהזכיר את ישו על הצלב. להרף עין דמיינתי
את עצמי ממוקם שם, צלוב בתוך ההדפס. כלוא
בתוך הייעוד הבלתי-נמנע. ההדפס הגדול, שצבוע
היה בצהוב, הפך ברבות הימים לסמל של המשרד.
סבא, המייסד הנערץ של המשרד, הורה לתלות
את התמונה הזו שם, כי בעיניו, כך נהג לומר, היא
סימלה את קיומן של פרופורציות. וסבא, שלמד
אדריכלות בבאוהאוס, החשיב מאד פרופורציות
שסימלו עבורו יציבות וביטחון.
הבניין עצמו היה במצב גרוע והזכיר חורבה עזובה,
אבל בו זמנית הקרין סימנים של עבר ארכיטקטוני
מפואר. משני צדדיו היו בתים נטושים ששימשו
עכשיו את הזונות, והעובדים במשרד היו מסתגרים
לעתים בשירותים של המשרד, ובמקום לשרטט היו
צופים מן החלון על הזונות בפעולה.
נעצרתי ליד הדלת האדומה של המשרד מהסס.
תמיד קשה היה לי לעבור את מפתן הדלת האדומה
ולהיספג באווירת העבודה של המשרד. המשרד
היה עבורי מעין כלא. הרגשתי שבוי שם באמביציות
שפיתח סבא כלפיי. התחושה הזו גרמה לי לאי-
נוחות. לבסוף, כשאזרתי מספיק אומץ ופתחתי
את הדלת, מצאתי את עצמי עומד מול סבי שהיה
איש גבה-קומה עם כרס גדולה וראש גדול, שעליו
התנוססה בלורית של שיער לבן. דמותו הקרינה
סמכותיות ועיניו, שהיו כחולות מאוד, בחנו אותי
כעת במבט ספק משועשע, ספק חמור. "נו יופי.