89 / 96
2018
אוגוסט
114 #
אדריכלות ישראלית
|
החדר הירוק
89
|
והמשיי התיז פניני מים לכל עבר, נעתי לקראתה
בשחייה מהירה, מחבק אותה מאחור, וסובבתי
בעדינות את ראשה כלפיי לנשיקה.
הרגע היה כה מופלא. חשתי את מליחות לשונה
בפי ואת גמישותן של זרועותיה שלפתו את עורפי
בחיבוק עז. שערה הרטוב צינן את פניי הלוהטות.
אימצתי אלי את גופה הרטוב, מצמיד אותה
עיניה הכחולות
−
בתשוקה סוחפת לגופי. מופתעת
פעורות בתדהמה מהולה בתשוקה – היא נענתה
לי בחדוות הנעורים שם, במים המלוחים בין הגלים
קטנים. אחר כך הסתובבה והחלה לרוץ חזרה לחוף,
כששובלי מים מקשטים את קרסוליה ונהמות
קלות של שמחה עולות מפיה. רצתי אחריה, שולח
אליה את זרועותיי לעצור את ריצתה, ושנינו נפלנו
לתוך גלי האדווה הקטנים.
אחר כך נסענו לחדר הירוק חבוקים ומתנשקים
בתשוקה מתעצמת. "אני אוהב אותך כל כך",
לחשתי לה. "גם אני אותך", לחשה חזרה.
כשהתעוררתי, נזכרתי בפגישה שקבעתי עם אבי,
כדי לדון בסידורי הנסיעה שלנו ללונדון. נפרדתי
בנשיקה מנעמי אחרי שקבעתי איתה פגישה
לערב, והלכתי ברגל לבית קפה קטן ששכן ליד כיכר
הבימה, תחת עצי הפיקוס הגדולים. אבא, שכבר
חיכה לי ליד שולחן בחוץ, נופף בידו, התיישבתי
מולו, ועוד לפני שהוא התחיל לדבר על הנסיעה,
אמרתי לו במבוכה, "אבא, רציתי לספר לך משהו...
אני יוצא עם נעמי. למרות שביקשת ממני לא
להתעסק איתה. אבא, אנחנו חולים אחד על
השני..." עכשיו השתתקתי, מחכה לנזיפה. "מה
אתה אומר..." הוא אמר, "אתה ממש חוצפן קטן."
אבל במקום לכעוס עלי הוא החל לצחוק ואמר
בגאווה: "התפוח לא נופל רחוק מהעץ". נשמתי
לרווחה, ואבא עבר לדבר על הנסיעה.
חודש שלם אהבנו נעמי ואני בלהט ובעוצמה
קסומה. אבל ידעתי שכל זה יהיה קצר מועד,
ושבסוף הקיץ אעזוב ללונדון ואז יישבר לבי.
כל לילה ישנו יחד בחדר הירוק מאזינים שוב ושוב
של פינק פלויד, שהפך למוזיקת
The wall
לתקליט
הליווי למעשה האהבים הנפלא שלנו.
כבר היה אמצע אוגוסט. הימים נעשו מהבילים
ושעות האור התחילו להתקצר לקראת הסתיו
שהתקרב. העבודה במשרד דווקא התארכה לעתים
עד סוף היום.
בערב במשרדו, ישב אבא ועבד ליד שולחן השרטוט
שלו. הוא ביקש מנעמי להישאר אתו, בתירוץ
שאולי יזדקק לה לשרותי מזכירות. המשרד היה
אפלולי וריק מאדם. שניהם נשארו אחרונים. אבא
לא היה מסוגל להתרכז בכלום. הבחורה הזו הייתה
כל כך יפה ומושכת בעיניו, שהוא הרגיש דחף
בלתי-נשלט לחבק אותה. אבל הוא ידע היטב בלבו
שאסור לו, כי בנו היה מאוהב בה. מבולבל לחלוטין
ממחשבותיו הסותרות, הביט באחוריה המושלמים
של נעמי שהיו מופנים אליו, מתלבט לרגע מה
לעשות. רק רגע, ואחריו גברה תשוקתו על בינתו,
ושאריות רגשותיו האבהיים כלפיי התפוררו לאבק
דק. הוא חש שהוא מתמלא בתשוקה חייתית
בלתי-נשלטת, ופעל כמעט באופן רובוטי, כשהוא
מתגנב כנמר משחר לטרף, עוצר את נשימתו, עד
−
שהיה קרוב אליה מאחוריה במרחק נגיעה. ואז
שלח אליה את
−
בפתאומיות שהפתיעה גם אותו
זרועותיו .
למחרת לפנות ערב, כמנהגי, חכיתי לנעמי מתחת
−
לביתה ברחוב בארי. חיכיתי שם מהשעה שש
והשעון שלי כבר הראה שבע. מחשבות מטרידות
ומדאיגות החלו לרצד במוחי, במיוחד לאור העובדה
שלא דיברתי איתה כל היום. באותו יום נעדרתי
מהמשרד ובמשך שעות ביליתי במשרד הפנים כדי
לחדש את הדרכון.
מה קרה לה? יותר משישה שבועות אני בא כל ערב
לאסוף אותה בשש, והיא אף פעם לא איחרה אפילו
בדקה, חשבתי והצצתי שוב בשעון. לא היה לי כל
הסבר הגיוני. החלטתי לחכות לה עוד חצי שעה. אבל
גם חצי השעה הזו חלפה, התנעתי את המכונית
ונסעתי לכיוון רחוב דיזנגוף. לאחר שמצאתי חנייה,
התקדמתי בעלייה לכיוון החדר הירוק, גיששתי
אחרי המפתח בכיסי. המפתח הסתובב פעמיים
בחור המנעול והדלת נפתחה לאט. החלטתי לא
להדליק את האור בחדר והתקדמתי לעבר המיטה.
נעמי בטח עושה לי הפתעה ומחכה לי במיטה,
חשבתי, ולרגע חשתי שהכול חוזר למקומו. אך
ברגע הבא, כשהבחנתי בתנועה בין הסדינים, החלה
מחשבה אחרת להתרוצץ במוחי. לא. זאת לא נעמי,
נזכרתי לפתע, זה בטח אבא! לכל הרוחות, שכחתי
לגמרי שהוא ביקש ממני הערב את החדר הירוק
ֿלעצמו.
הרגשתי מבוכה גדולה וחשבתי על דרך כדי לצאת
מהמצב הלא נעים שנקלעתי אליו. עיניי, שהתרגלו
עתה לחשכה, הבחינו במיטה בצללית של גוף נשי
מוכר. זיהיתי את הרגליים הארוכות ואת העיניים
הכחולות שבהו בי עכשיו באימה. ולא היה כבר שום
מקום לספק.
נהדפתי בכוח לאחור, כאילו אגרוף אימתני חבט לי
בחזה. לבי נצבט ונשימתי נעתקה. גופי החל רועד
ללא שליטה. "תסתלק מיד מכאן!" צעק עלי אבי.
"זקן מתועב ושפל" צעקתי בכל כוחי, חש את
השנאה הגואה בי ואת לבי מתרסק לרסיסים.
יצאתי בריצת אמוק מהחדר הירוק ולא הבטתי
לאחור. ואולי החוויה הטראומטית הזו גרמה לי
להישאר שנים ארוכות בלונדון אחרי שסיימתי
ורק אחרי שאבי נפטר ממחלת
AA
את לימודי ב-
חזרתי לארץ לעבוד במשרד
61
הסרטן בגיל
האדריכלים שהורישו לי סבי ואבי, ומאז לא
השתמשתי בצבע הירוק באף אחד מהבניינים
שתכננתי. האם מצאתי בתוכי את היכולת לסלוח
לעצמי ולאבי? אחרי הכול אבא היה גם אדריכל
פורץ דרך שהקדים את זמנו בשנים רבות. המבנים
שתכנן בשנות השישים נחשבים עד היום כמבשרי
האדריכלות הירוקה בארץ.