88 / 96
Architecture of Israel #
114
|
August
2018
|
The Green Room
page
english readers
עכשיו באים לעבודה?" הזקן הקפיד להגיע למשרד
כל בוקר בשעה שבע, ובשבע וחצי נהג לאכול עם
העובדים במשרד ארוחת בוקר שהיה לה תפריט
קבוע - לחם עם גבינה לבנה וזיתים שחורים,
ולסיום תה או קפה. "מה שלומך, סבא?" שאלתי
אותו בחיוך, חיבבתי מאוד את הזקן. "מצוין! נכדי
היקר", חייך אלי סבא בחזרה, "בוא תיכנס אליי״.
לסבא אלכס היה חדר רחב ממדים שהיה ממוקם
בקומת הכניסה למשרד. בחדר היה שולחן עץ
פשוט למראה. על הקירות היו עבודות אומנות,
וביניהן צילומי בניינים שהמשרד תכנן. בכל מקום
היו פזורים מודלים פיזיים של בניינים שעדיין היו
בעבודה ובחדר שרר ריח של אבק ועץ. "אני רושם
. פניתי כבר במכתב לדיקן
AA
אותך ללימודים ב-
הוא כיום בית
AA
של בית הספר. דע לך שה-
הספר לאדריכלות הטוב בעולם״. הוא שוב חייך
אליי, "ביקשתי מאביך שירשום אותך עכשיו, תיסע
עם אבא שלך ללונדון והוא ירשום אותך כי בעוד
חודשיים מתחילים שם את שנת הלימודים".
המחשבה שאלמד בלונדון מילאה אותי בהתרגשות
מעורבת בפחדים. בחשש מהנסיעה לעיר זרה
ומהפרידה מהארץ, מהחברים, מהמשפחה.
"אתה תיהנה מאוד מהלימודים. זה בית ספר
מעולה עם סטודנטים מכל העולם", אמר סבא,
קורא את מחשבותיי. "אבל תנצל היטב את הזמן
עד הנסיעה. כדאי לך להתכונן היטב ללימודים
ולקרוא ספרים באנגלית, בעיקר על אדריכלות.
הנה, קח את הספר הזה בתור התחלה", וסבא
הגיש לי ספר עב-כרס על האנס מאייר, האדריכל
החביב עליו.
יפה, המזכירה המיתולוגית של סבא, נכנסה לחדר.
אומנם רחוקה הייתה מלהיות יפה עם השומה
השעירה שהתנוססה ליד אפה, אך הייתה אימת
המשרד ושלטה בעובדים וגם בסבא ובאבא ביד
רמה. "אבא שלך רוצה לדבר איתך", היא קראה
לעברי וחייכה את החיוך המפחיד שלה.
יצאתי לחלל הגדול של המזכירות ונשימתי נעתקה.
מאחורי הדלפק ישבה הבחורה היפה ביותר שראיתי
אי-פעם. היא הייתה נערה צעירה, כנראה לא יותר
−
מבת שש-עשרה, פניה היו ציוריים ומושלמים
אף קטן ופה אדום ושפתיים מלאות ומעוצבות
ועיניים כחולות. שיער שחור קצר וחלק מיסגר
את הפנים הנהדרות. הבחנתי ברגליה הארוכות
ובחזה הגדול שלה שנדחס מאחורי גופייה צמודה
בצבע ורוד. הנערה בחנה אותי באדישות מהולה
בחיוך חמקמק וקצת ציני. "תכף יצאו לך העיניים״,
נבחה יפה. "תעלה לחדר של אבא שלך, הוא רוצה
לדבר איתך". בקושי שמעתי אותה. לבי החיש את
פעימותיו. תחושת חולשה אחזה בי. מתקשה לעכל
את היופי הזה שנגלה לי בפתאומיות כזו.
מהורהר ופזור נפש, תוהה מי זאת היפהפייה
שצצה פתאום ומה היא עושה בכלל במשרד, עליתי
במדרגות העץ החורקות שהובילו מקומת הכניסה
שבה היו ממוקמים החדר של סבא ודלפק
−
לקומת הגלריה, שבה מודליסטים
−
המזכירות
עמלו והכינו מודלים פיזיים של פרויקטים, אל
החדר של אבא, שהיה ממוקם בין קומת הכניסה
לקומת הגלריה.
הים, שנשקף מן החלון הגדול, מילא את כל החדר.
כשעמדתי בפתח, סקר מבטי את הנוף המרהיב.
אוניות וסירות מפרש נעו באיטיות במים הכחולים.
על קו האופק נחו עננים לבנים, וקרוב יותר הבחנתי
במנופים באתרי בנייה של מלונות, שהיו ממוקמים
בצורה מוזרה על קו המים.
אבא היה עסוק בדיבור בטלפון. "נלך לכסית? כן,
כן. אני מסיים היום מוקדם... חה חה חה..." פרץ
בצחוק הרוורס שלו וסימן לי בתנועת ראש להיכנס
ולשבת. "זה היה תומרקין", סיים את הצחוק בפנים
סמוקות.
"אמרו לי שקראת לי", אמרתי. "כן", אמר אבא.
"אתה מכיר את יוסי, מנהל הפרויקט שלנו בבית
חולים 'איכילוב'? אז ליוסי יש בת, נעמי, והוא ביקש
ממני לסדר לה עבודה במשרד בחופשת הקיץ
שלה".
אז זאת היפהפיה שיושבת ליד יפה, חשבתי. "ראיתי
אותה, אבא. בחורה מאוד יפה" אמרתי מצפה
להמשך. "אז זה בדיוק העניין" צחק אבא. "הבטחתי
ליוסי שאני אשמור עליה באופן אישי", הוא קרץ
בעיניו הקטנות ופרץ שוב בצחוק המעצבן שלו. "אז
תשמור מרחק ממנה", הזהיר אותי והרצין לפתע.
נעתי בחוסר מנוחה בכיסא העץ. "בסדר, אבא"
אמרתי וקמתי ללכת. "אנחנו צריכים גם לדבר
על הנסיעה שלנו ללונדון" אמר אבא. "סבא רוצה
. בוא נקבע שניפגש בבית
AA
שאני ארשום אותך ל-
הקפה הקטן על יד הבימה לדבר על הנסיעה שלנו
ללונדון".
"בסדר", אמרתי מסתובב לדלת, מהרהר ביחסים
המיוחדים שהיו לי עם אבי, שהיו חבריים יותר
מאשר יחסים של אב ובן. מצד אחד רציתי אב
סמכותי שיקרין דוגמה אישית, ומצד שני נעמה לי
החברות הזו עם אבא שפינק אותי בכסף, בבגדים
ואפילו היה משאיל לי את המכונית היוקרתית שלו
כשביקשתי.
ירדתי למטה לאולם העבודה הגדול, ומיד פניתי
לכיוון דלפק המזכירות. הנערה היפה בחנה אותי
במבט רציני. "שמעתי שבאת לעבוד במשרד
בקיץ. נורא חם פה, לא? מה דעתך ללכת איתי
אחרי העבודה לים?" אמרתי לה מופתע מהתעוזה
והישירות שלי. "טוב. בסדר גמור", ענתה.
"תני לי את הכתובת שלך כדי שאאסוף אותך?..."
ביקשתי, חש איך לבי מחסיר פעימה.
לפנות ערב לבשתי בגד ים ירוק וחולצת טריקו
עם ציור של הגיטריסט ג'ימי הנדריקס, ונסעתי
בפונטיאק "פיירבירד" של אבא לרחוב בארי לאסוף
את נעמי. צפרתי כמה פעמים מתחת לבית. אחרי
כמה דקות היא הופיעה לבושה בחצאית קצרה
שחשפה את רגליה הארוכות והיפות ובגופייה
כחולה קצרה שהבליטה את שדיה הגדולים ואת
בטנה וזרועותיה השזופות.
"איזה מכונית מדהימה", אמרה נעמי בהתפעלות,
מעבירה מבט על הרכב המרשים. היא נכנסה
לרכב, ונסענו לחוף שרתון. אי-משם התנגן קולו
,
Changes
של הזמר הבריטי, דייויד בואי, שר את
וכשהתיישבנו על החול החם ונעמי השילה את
בגדיה, ראיתי להפתעתי שגם בגד הים שלה,
שהבליט את גופה הצעיר והמושלם, היה ירוק.
השמש שקעה והים והאופק נצבעו בגוונים של
אדום וכתום. חשתי מחנק של התרגשות מטפס
במעלה גרוני. לפתע הייתי כול כולי מאוהב בנערה
שאותה פגשתי רק היום וכלל לא הכרתי. "את כל
כך יפה", אמרתי לה, והיא הסמיקה, קמה ורצה
בדילוגים לכיוון המים. רצתי אחריה, מעלה שובל
של מים בכל צעד. היא השקיעה את ראשה במים
וחזרה והעלתה אותו, ושערה השחור, הקצר
9