49 / 96
2018
אוגוסט
114 #
אדריכלות ישראלית
|
הסבת מבנים
49
|
זמן קצר לפני ששני בניינים מוכרים שמסמלים
״התחלה מחדש״ תוכננו - בניין הרייכסטאג בברלין
ומרכז פומפידו בפאריז - נעשו בהם עבודות
אומנות מרתקות בקנה מידה אדריכלי. למרות
שמדובר בעבודות שלא נעשו לצורך שימושי
מובהק, ואולי דווקא בשל כך, הן עשויות לתרום
להבנת נושא הסבת המבנים, ובמיוחד לפוטנציאל
הגלום בתכנון מחדש.
בניין הרייכסטאג - מושב הבונדסטאג בברלין, הוא
דוגמה לטרנספורמציה היסטוריתמתמשכת ובלתי
צפויה: כדבריו של נורמן פוסטר שהיה אחראי על
תכנון השיקום והשימור: "יש מעט מאוד מבנים
שהצליחו לדחוס כל כך הרבה היסטוריה, ערכים
וציפיות בפרק זמן של כמאה שנה". הרייכסטאג
, נהרס כמעט כליל
1933-
, נשרף ב
1894-
נבנה ב
, שומר בשנות השישים, וכוסה בבד למשך
1945-
ב
על ידי האומנים כריסטו וז'אן
1995-
כחודש ב
קלוד, בטרם החלה עבודת השיקום שהשולמה
.1999
באפריל
עיטוף הבניין בבד המחיש את עוצמת הנגיעה
בענק היסטורי-פוליטי, והעניק פסק זמן שאיפשר
לגרמניה (ולאירופה בכלל) לארגן מחדש את סמלה
ועברה בתודעה הציבורית, לעבר עתיד חופשי
ודמוקרטי. הפעולה כשלעצמה הייתה מורכבת
יחסית, ודרשה תכנון וביצוע בדומה לפרוצדורות
אדריכליות. חשיבותה לעניין הקשר בין צורה לתוכן
רב, דווקא משום שהיא לא ענתה על שום צורך
תפקודי ממשי.
קודם לכן גם העיר פריז עמדה בפני שינוי סביבתי
דרמתי באזור הבובור, מאזור מגורים מיושן למרכז
תרבות שכלל את הקמת מרכז פומפידו הענק.
זמן קצר לפני תחילת העבודות האדריכל-אומן
)1947-1978(
האמריקאי גורדון מטא קלארק
ביצע באחד ממבני המגורים שנועדו להריסה
שלושה חיתוכים עגולים, באמצעות ניסור, פירוק
וקידוח בין חדר המגורים, חדר האמבטיה, וחדר
השינה. קלארק שרכש את השכלתו כאדריכל
באוניברסיטת קורנל והיה תלמידם של קולין
ראוו ופיטר אייזנמן - עוסק בשאלת פירוק
הארכיטקטורה תוך בחינת גבולות הבניין כרעיון
חברתי.
,1975
העבודה שנעשתה במשך יומיים בשנת
התבססה על מחקר צורני של "החסרה
הצטברותית" שבה הגריעה מאפשרת צבירה
עתידית. חירור שלושת העיגולים איפשר קשר
של מבט אחר מתוך הדירה אל הרחוב העומד
להשתנות, ובמקביל - מבט מן הרחוב אל קרבי
הדירה הפריזאית הפרטית.
העבודה של קלארק מדגישה את המעבר
מהווירטואלי למוחשי, תוך חשיפת שכבות
המשמעות הספוגות בבניינים היסטוריים.
קלארק מותח את גבולות היציבות של השלד עד
לקריסתו, בוחן את כניסת האור אל החלל, וחוקר
את מערכות היחסים המרחביים המתקיימים בין
המבנה לסביבתו, בדומה לגישת ה"כאן-ועכשיו"
ביצירת אומנות.
כאן, כמו בפעולת העיטוף ברייכסטאג לקראת
השינוי הדרמתי של הסביבה העירונית, נחשפות
משמעויות שאינן ניתנות להערכה במונחים
השוואתיים כמו: טוב, רע, יפה, מכוער, מקורי או
בלתי מקורי - האופייניים לתכנון חדש (טאבולה
ראסה) כמו גם לתכנון מבנה לשימור על פי
הפרוצדורות וההנחיות המקובלות, העוסקות
ב״לפני ואחרי״.
בשתי הדוגמאות מדובר בחלל ומסה הנמצאים
במצב ביניים זמני, באופן שבו הבניין והשימוש בו
מאבדים את הקשרם הסביבתי המוכר, באמצעות
ביקורת אומנותית המרמזת על הטרנספורמציה
או ההרס הצפוי. שתיהן מלמדות על האיכויות של
מבנים ישנים והמטען הצבורי בהן בטרם התכנון
ומעוררות את הדיון בקשר בין צורה לתוכן.
על רקע העבודות האלה, כמעט שאין צורך לשאול
האם השמשה מחדש של מבנה חייבת להתייחס
למצבו הקודם, המקורי, ההיסטורי, אלא באיזה
אופן היא אמורה לעשות זאת; כיצד התערבות
במבנה יכולה לחשוף ולהגיב לתכונות מרחביות
ולערכים התרבותיים הגלומים במבנה. פעמים
רבות מדובר באיכויות שקשה לנסח אותן במלים
או לנמק אותן באופן רציונלי.
אין ספק שתהליך ההתערבות בהסבת מבנים
מספק הזדמנות לבחון את הפער (הקיים תמיד)
בין המצב הקיים לבין הפוטנציאל העתידי, אחרת,
מה יועילו חכמים בתקנתם.
Above:
The Reichstag was wrapped in textile by artists Christo
and Jean-Claude, in July 1995, before reconstruction works
began.
Below:
The glass dome that has become one of the symbols of
the new Berlin and Germany.
Architect:
Norman Foster.
Right page:
Rem Koolhaas's study from 1979-1980 proposed
updating the Panoptic prison in Arnhem, Netherlands, leaving
its form and supervisory programme as is for future situations.