10 / 96
Architecture of Israel #
112
|
February
2018
|
Mixed Use
page
99
english readers
87
וחמורה לא פחות מכך העובדה שהמבנים
החשובים הופכים להיות מוצגים מוזיאליים,
והריקמה שהתפתחה במשך שנים מאבדת את
משמעותה; והדוגמאות המוחשיות ביותר לכך
הן ״גני שרונה״ או רחוב סוקולוב בהרצליה, שגבל
בתקופת פריחתו בכיכר השוק, בניין העירייה, ובית
הכנסת, והיום - לאחר הפיכתו למדרחוב ״נישט
האין אונד נישט אהער״, הוא מתפקד כמו האחות
טעונת-הטיפוח של הרצליה פיתוח.
אגב, אם מישהו מהרצליה נעלב, שיירגע, זה קורה
גם בירושלים הנחווית כמבוך תחבורתי מעצבן,
תל אביב שהחמיצה בגדול את מתחם הקריה
שנה, ולמעשה בכל
60
שהשתמר שלא באשמתה
בירות העולם, הנראות כשיבוט תיירותי שקהל
היעד הראשי שלהם הם תיירים הבאים לטעום את
טעם המקום, אך - נאלצים להרוות את צימאונם
בחנויות של מותגים בינלאומיים.
תורמים לכך גם שלטי הרחוב, שמישהו במחלקת
רישוי עסקים החליט שהם חייבים להיות מרוסנים
באמצעות תלבושת אחידה; ובמיוחד - הנחיות
העיצוב העירוניות, המבטלות מעצם מהותן כל
אפשרות לביטוי אישי.
ואם לא די בכך, מחיקת הזהות המקומיתמתבטאת
מן הסתם גם בתוך הבניינים, כאשר הקניונים,
התיאטרונים, ובמיוחד חדרי המלון, נראים בכול
העולם כמו פרסומת מגוחכת של ״טריווגו״.
האקסלוסיביות המסחרית, ומחירי הנד״לן הגבוהים
השמורים לבעלי יכולת בלבד, מרוקנים למעשה
את יתרונות השימוש המעורב מתוכן, כאשר הם
לא רק מבדילים בין שווים יותר ושווים פחות, אלא
גם מפרידים ביניהם באופן פיזי. כלומר - במקום
חיבור בין שונים, נוצר חיבור בין דומים.
התוצאה בפועל היא שאין מקום להתפתחויות
אקראיות, אין צמצום מרחקים בין אזורי
המגורים ומקומות העבודה, אין אינטראקציה בין
המשתמשים, ובמיוחד אין זהות ייחודית למקום.
חשוב לציין שהשאיפה לאחידות לא נולד בלי סיבה.
קדמה לה ההשתוללות הפוסט-מודרנית עתירת
הפנטזיות, שהתבטאה במיוחד בפרויקטי ״בנה
ביתך״ - מה שנתפס על יד המתגעגעים לסדר
המודרניסטי ככאוס בלתי מרוסן, בעוד שעבור
קהל המשתמשים היא הייתה מענה משחרר
מהאדריכלות המודרניסטית הקשוחה.
על רקע זה ניתן לראות את ״עירוב השימושים״
כפשרה בלתי מוצלחת של ניסיון לבסס סדר תוך
השארת מרווח סביר להתרחשויות אקראיות.
יחד עם זה, ראוי לציין שבעוד שעירוב שימושים
מאפשר התפתחויות אקראיות בהתאם לנסיבות,
הוא עלול להוות מצע לחיכוכים, משום ששימחה
של האחד עלולה להתפרש כאובדן שלוות הנפש
של האחר. והדוגמאות רבות ומגוונות.
לא בכדי תאורטיקנים מגדירים ״עיר טובה״,
כ״מקום שבו ניתן לשוטט, לפגוש חברים, אבל
גם ללכת לאיבוד״; מטיפי הציפוף מגדירים את
העיר כאמצעי לניצול קומפקטי של המרחב; ואלה
87