Table of Contents Table of Contents
Next Page  24 / 96 Previous Page
Information
Show Menu
Next Page 24 / 96 Previous Page
Page Background

Street Furniture

Architecture of Israel #

108

|

February

2017

|

page

english

בניגודלתכונותה"נעלות"של גוףהאדםהמתוארות

לעתים קרובות באמצעות שירה, מוזיקה ואמנות,

תהליכי ההפרשה נחשבים משום מה לנחותים. וזה

מפליא, משום שהיכולת לטפל במוצרי הלוואי של

גוף האדם ופינוים באמצעות מערכות סניטציה

מרכזית היוו מאז ומתמיד קריטריון לקידמה.

לפיכך, הטענה העיקרית במאמר הייתה שחברה

תרבותית ניכרת בבתי השימוש שלה.

אלא שבניגוד מוחלט לאמונה התפלה כאילו

החברה המערבית תרבותית יותר, הרגלי ההתפנות

במזרח מפותחים בהרבה. מחקרים מצביעים על

כך שהתרבות האירופית עשתה צעד משמעותי

בהיגיינה הסניטרית רק לאחר שהצלבנים רכשו

מעט מהרגלי השטיפה של המוסלמים. אולם,

1857-

עד שג'וזף גאיטי האמריקאי המציא ב

את נייר הטואלט, נייר העיתון היווה פתרון

מספק ומפיג שעמום. העשירים יותר השתמשו

אמנם בסמרטוטים, אבל דווקא העניים, שנאלצו

להשתמש במים, קידמו את תרבות שטיפת הידיים

לפני האוכל, ולזכותם ייאמר שהם נמנעים עד היום

מלחיצת ידיים, בעיקר לאחר היציאה מהשירותים.

Water

תא השירותים הראשון שהכיל מים זורמים (

) פותח על ידי האנגלי ג׳ון הרינגטון בסוף

Closet

.

WC

(מכאן גם ניתן לו הסימול

16-

המאה ה

אולם, השימוש הגורף בשירותים רטובים התאפשר

בעקבות פיתוח

18-

לראשונה בפריז רק במאה ה

מערכת הביוב התת-קרקעית.

המהפכה התעשייתית איפשרה החל מהמאה

ייצור של תאי שירותים טרומיים, הכוללים

19-

ה

ברז וכיור יצוקים, ואסלת כריעה מחרס הניתנת

, והניאגרה

1870-

לניקוי. הניאגרה העילית פותחה ב

. המושב, שהוכנס לשירות רק

1915-

הנמוכה ב

זכה לכינוי ״קרש״, עד שהוחלף

19-

בסוף המאה ה

בבקליט (הגירסה הראשונה של מושבי הפלסטיק).

לא נעים להודות, אבל אחד האשמים במרבית

הרעות החולות במקומותינו, הוא חוק התכנון

המכתיב תנאים והגבלות

1965

והבנייה משנת

מינימליים, במקום להתוות הנחיות אופטימליות.

הבעיה היא, שהתנאים המינימליים האלה הופכים

במהלך הזמן ל"מדריך למתכנן", שמתייחס אליהם

כאל דברי אלוהים חיים. ואכן, אחת הדוגמאות

המאלפות בתחום זה היא מידות המינימום

המחייבות תכנון תאי שירותים, שמאלצים כל

מי שנכנס אליהם לטפס על האסלה או להתחכך

להנאתו במושב המלוכלך.

סביב הנושא הכאוב הזה התפתח הומור שחור

(בערך) ואחת התיאוריות המוצעות כאן היא

שאולי זוהי דרכו של הציבור להביע את מורת רוחו

מהזלזול הנורא בפרטיותו, הנפגמת מהחירבון

המאולץ בצוותא, כאשר עובי המחיצות אינו יכול

ואינו מתיימר לחסום רעש, ריח ומפגשים מביכים.

ומילת סיכום: העידן הגלובלי המפיץ לכל עבר

את הקידמה הטכנולוגית, מייבא רהיטים בסגנון

״סיני-ביי״, מפזר אותם ברחוב ״שיהיה״, ואינו דואג

להבטיח שהשימוש בהם ימקסם את הפוטנציאל

המקומי על מרכיביו הנופיים והבנויים.

איך אמר (בערך) האדריכל התיאורטיקן הלל שוקן:

״מתכנני הערים הם עובדי מעבדה, העיר היא סכום

כל הטעויות שלהם - שלטי עצור המחייבים להביט

ימינה ושמאלה, לקלוט את המציאות, ולשנות את

מה שטעון תיקון״.

רוכבי האפניים המשתלטים על המדרכה, גורמים להולכי הרגל

למעלה:

המבוהלים להיראות כמו גירסה עכשווית של ״הצעקה האחרונה״.

מתקני אופניים חוסמים מדרגות ומעברים ללא הבחנה,

למטה:

בעידוד הרשויות.

טימטום מקסימלי מונע פרטיות בשירותים

בעמוד השמאלי למעלה:

בעידוד כללי המינימום של תקנות התכנון והבנייה.

שירותים ציבוריים בכרונינגן, הולנד,

בעמוד השמאלי למטה:

בתכנון הומוריסטי של רם קולהאס.

73