11 / 96
2018
נובמבר
#115
אדריכלות ישראלית
|
ריגוש מאתגר
11
|
הוא לחדש להפתיע, למתוח או לבדר את אורחיו,
בהתאם לתקציבו, תעוזתו, ובעיקר שיעמומו, עד
שלעתים החבל שמחבר אותו למציאות נקרע, והוא
נופל לבור שהוא כרה בעזרת האדריכל, ומחליט על
חוויה מתקנת (ויקרה) באמצעות הרחבה ושיפוץ
בתכנונו של אדריכל אחר.
הפן הבעייתי של תופעת הריגושים, החשובה
כאמור, בכל יצירה, הוא, שהתוצרים האטרקטיביים
ביותר שלה משתקפים במבנים המבטאים "הליכה
(גברית) על הקצה" - עיקרון מנוגד בתכלית
לשאיפה הבסיסית של האדריכלית ליציבות פיזית
ושקט נפשי כהגדרת המונח (הנשי) בית, על פי
תורת הפנג-שואי (למשל), שקנתה לעצמה שבת
אחים גם יחד, במערב, ממש כמו במזרח.
גורם לא פחות בעייתי בצורך האמיתי להתחדש,
משום שהבית מתבגר והצרכים אכן משתנים,
מלווה כיום (בעיקר ברמה העירונית) בתהליך
ג’נטריפיקציה - כלומר, התחדשות המונעת
(כמו כל דבר) על ידי הקשר בין הון לשלטון, כאשר
תושבי השכונה - בדרך כלל אוכלוסייה בוגרת דלת
אמצעים - אינה מסוגלת לעמוד בהוצאות הגבוהות
הכרוכות באחזקת בית בסביבה המתייקרת -
ומשם, הדרך לבתי האבות או לבתי הבנים קצרה
וכואבת - אבל זה כמובן חומר למאמר הבא.
וכדי שהמאמר לא יסתיים בנימה שלילית, מישהי
שאלה אותי אם מדובר ב״דבר העורך״. עניתי שלא
כמובן, אם כי מידע אישי - העורך כתב את זה.