57 2025 פברואר 140 אדריכלות ישראלית | | נקודת מבט - קריסת הנרטיב | Vertigo Pavilion. Lisbon Top: Below Right page Atelier JQTS Construction: Antonio Augusto Photos: Diana Quintela בעבר, אדריכלים הקפידו ליצור חיבור עדין והרמוני בין הטבע לסביבה הבנויה – בין אם דרך שילוב גנים, פיאצות מרוצפות, או תכנון המבוסס על הקשר תרבותי וחברתי. כיום, מציאות זו הולכת ונשחקת לנוכח דינמיקות של הון ושלטון, שבהן השיקול הכלכלי גובר על צורכי הסביבה והקהילה. אחת הגישות המנסות להשיב את הקשר בין האדריכלות לטבע היא הביומורפיזם – גישה השואבת השראה ממערכות אורגניות ומבנים המופיעים בטבע. מבנים שכאלה אינם רק חיקוי צורני של אלמנטים טבעיים כמו גלים, עצים או מבנים תאיים, אלא מערכות אדריכליות המנסות לתפקד בדומה למערכות הקיימות בטבע – להגיב לתנאי סביבה, לשנות צורה וליצור אינטראקציה דינמית התורמת ערך מוסף למשתמשים. בבסיסו, הביומורפיזם עוסק בהבנת הקשרים שבין החומר, המבנה והסביבה. במקום לצקת מבנים גאומטריים נוקשים המתנגשים עם הסביבה, האדריכלות הביומורפית מבקשת לשלב אלמנטים זורמים, מעוקלים ומותאמים להקשר הסביבתי שבו הם מוקמים. השראה זו מגיעה ממבנים טבעיים כמו קונכיות, עצמות, כנפי חרקים ומערכות אקולוגיות מורכבות. )Biophilia גישה עיצובית נוספת היא הביופיליה ( המתמקדת בקשר העמוק שבין בני האדם לטבע, באמצעות שילוב של אלמנטים טבעיים בתוך הסביבה הבנויה. המונח נטבע על ידי הביולוג אדוארד אוסבורן וילסון , שטען כי לאדם קיים דחף מולד 1984 בשנת להתחבר לטבע ולסביבה חיה. עקרונות הביופיליה משמשים ליצירת חללים המעודדים רווחה פיזית, נפשית ורגשית באמצעות שילוב של אור טבעי, צמחייה, מים, חומרים אורגניים ופתיחות לנוף. כלומר, מדובר בשילוב מאוזן של הטבע במרחב האורבני, לא רק כאמצעי דקורטיבי, אלא כחלק מתפיסה הוליסטית לשיפור איכות החיים. הטכנולוגיה כיום מאפשרת ליצור מבנים שאולי היו יכולים להתחרות בקתדרלות של ימי הביניים, אך המציאות האדריכלית מראה שתהליכי רישוי מסורבלים, רגולציה נוקשה ומוסדות בירוקרטיים מעקרים את האפשרות הזו עוד בשלב התכנון. גישות כמו “רישוי מקוון”, שנועדו לכאורה לייעל את התהליך, רק מאריכות אותו ומכבידות עליו. הוצאת היתר בנייה למבנה ציבורי גדול יכולה להימשך כיום שלוש עד חמש שנים, כאשר שינויים פוליטיים ורגולטוריים גורמים לעיכובים בתהליכי התכנון, תוך שחיקת הקונספט האדריכלי. על רקע זה, מעמד האדריכל נשחק לכדי פונקציה טכנית בתוך מערכת סבוכה של מנהלי פרויקטים, יועצים ומערכות רגולטוריות – כאשר התכנון נתון יותר להנדסה מערכתית ופחות לתפיסה עיצובית אינטגרטיבית. השאלות הרלוונטית כיום לכל תחום, ומן הסתם גם לגבי האדריכלות, הן: מה תפקידה של הבינה המלאכותית והתכנון האלגוריתמי והאם מדובר בפתרון או ביצירת בעיה חדשה? בינה מלאכותית יכולה להיות כלי רב-עוצמה, אך השימוש בה חייב להיות מושכל ומאוזן. אם נניח למערכות אוטומטיות להכתיב את סדרי העדיפויות התכנוניים, נמצא עצמנו בעולם של בניינים יעילים אך חסרי זהות ותרבות. האם נרצה עולם שבו אלגוריתמים יחליטו איזה מבנים לתכנן על בסיס אופטימיזציה טכנית בלבד? כיצד נבטיח שאדריכלות לא תהפוך לשדה משחק דיגיטלי שבו המשתמשים נדחקים הצידה לטובת אלגוריתמים של ניהול מידע? אחת הבעיות הקריטיות כיום היא התחזקות היועצים הטכניים על חשבון האדריכלים. במצב זה, תכנון של מבנה גדול הופך לעתים לפרויקט שבו המערכות האלקטרו-מכניות קובעות את הצורה והפרוגרמה, ולא להפך. סגנון ה-״הייטק״ הצליח לשלב מערכות טכנולוגיות מתקדמות כחלק בלתי נפרד מהאדריכלות, כפי שהדגימו ריצ’רד רוג’רס ורנצו פיאנו במרכז פומפידו בפריז – שם המערכות המכאניות הפכו לחלק מהשפה האדריכלית עצמה. אך כיום, בחלק גדול מהמבנים הציבוריים, המערכות הטכניות גוברות על השיקולים הארכיטקטוניים, והתוצאה היא מבנים שבהם העיצוב הוא תוצר של אילוצים הנדסיים יותר מאשר חזון תכנוני שלם.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=