89 / 95
2019
אוגוסט
118
אדריכלות ישראלית
|
פונקציה עוקבת צורה
89
|
שלילת כל קשר מחייב בין צורה לפונקציה מעוגנת
)
Space Syntax
היטב בתיאוריית תחביר המרחב (
המתבססת על הטענה, שהגורם המהותי ביותר
באדריכלות הוא הדרך שבה התוכן מאורגן, בינו לבין
עצמו ובינו לבין הסביבה, ללא כל קשר לצורת הכלי,
מימדיו, סגנון העיצוב, הצבע, או חומרי הבנייה.
על סמך זה ניתן לקבוע שהשאלה מה קודם למה
- הביצה או התרנגולת - אינה בהכרח רלוונטית,
כל זמן שהמבנה מתפקד באופן אופטימלי ומצליח
לשרוד את מבחן הזמן, ללא תלות בנסיבות
היווצרותו. למרות שמרבית האדריכלים הנושאים
על גבם את תרמיל האתמול נוטים לתרץ את
צורת המבנה כפועל יוצא של צרכים תפקודיים,
ההיסטוריה של האדריכלות מוכיחה שמבנים
מצליחים למלא את ייעודם בהצלחה גם כאשר
הבסיס התאורטי משתנה באופן קיצוני, ואין שום
הוכחה שהוא מוסיף או גורע מיכולת התפקוד של
הבניין.
כך למשל, בעוד שהמודרניזם דגל בביטול הקישוט,
הפוסט-מודרניזם התמכר לו. יתירה מכך,
מחקרים רבים מראים שהצורה הראשונית של
המבנה נקבעת באופן ספונטני במוחו של האדריכל
כבר בשלבי התכנון הראשוניים או אף לפני כן,
כאשר הצורה הסופית מתגבשת בתהליך הדרגתי
שמבוסס על דיאלוג מפרה בין הצורה לתוכן,
תוך הסטת הפוקוס בהתאם לאילוצים, לצרכים,
לאידיאולוגיה, לתקציב ולאופנה.
על רקע זה ניתן להתייחס בזהירות ל״אמיתות״
אדריכליות הנאחזות באמירות קיצוניות כגון
״קישוט הוא פשע״ (אדולף לוס); ״פחות הוא
יותר״ (מיס ואן דר רוהה); ״פחות הוא משעמם״
(רוברט ונטורי). התפיסה הזאת מותירה למעשה
את שאלת ה״אמת האדריכלית״ פתוחה:
האם ״האמת״ אמורה לשקף את החומר, את
הטכנולוגיה, את האדריכל? מהי צורה "נכונה"
לבית מגורים, מוסד, או מפעל האם גישה אופנתית
כלשהי אמורה להכתיב את התנהגות המשתמש?
ומתי, בכלל, צורה נובעת באמת מהצורך?
סקירה היסטורית של האדריכלות על התיאוריות
האדריכליות שהניעו את התפתחותה מצביעה על
כך שהשאלות האלה תישארנה כנראה פתוחות,
במיוחד כיום, כאשר מגבלות הצורה הולכות
ונעלמות, והאפשרות להתאים את הכלי לתוכנו
הופכת ונהיית פשוטה יותר, כלשון השיר - ״ברצות
אלוהים, אפילו מטאטא יורה״.
במסגרת זו, הטכנולוגיה עצמה מכתיבה את
השפה, כאשר היא מבטאת לא רק את ה׳צורך׳,
אלא גם ובמיוחד את הקישוט. וכדברי מרטין
היידגר - כאשר הטכנולוגיה מאתגרת את הטבע
היא גוררת אותו לגילוי וחשיפת מערומיו״, ובעצם
משמשת כ'אוצרת' השפה האדריכלית.
) טוענים המחברים לוקאס
Space-Craft
בספרם (
Lukas Feireiss, Robert
פרייה ורוברט פלנטן (
) שדיסציפלינת יצירת החלל חדלה להיות
Klanten
חזקתם הבלעדית של האדריכלים, תוך התייחסות
ל״מופעים אדריכליים ארעיים״, שאינם עולים
בקנה אחד עם תפיסת האדריכלות המקובלת,
משום שאינם משמשים לתכלית מוגדרת. ״למרות
שחלקם נחשבים ל״נווה מדבר אדריכלי״, ארעיותם
מציבה שאלות לגבי יכולת הקיימות שלהם, משום
שהם אינם ניתנים להגדרה ושימוש מחדש.
לטענתם, אדריכלים המאבדים את ההגמוניה על
היצירה המרחבית מנסים להשיב אותה באמצעות
תכנון ״חללים מסעירים״. כתוצאה מכך, מבנים
הנראים כע.ב.מ מפרקים למעשה את המשמעות
הקונבנציונלית של האדריכלות כמבטאת צורך
באמצעות הצורה.
האבחנות האלה מקנות למעשה לגיטימציה
ליצירת ״כלי קיבול״ שלא נועדו במקורם לתכלית
מוגדרת, ורק לאחר תהליך של דיאלוג בין התוכן
לצורה, הם מקבלים את צורתם המוגמרת.
עבודה, שאותה אודי קרמסקי מכנה ״מתוך חתך״
משלבת בין דיסציפלינות עיצוביות שונות, במטרה
לאפשר לכוחות חיצוניים להתערב בתהליך היצירה
של מבנים ולהעשיר אותם בעולמות תוכן חוץ
מרחביים.
התהליך מתחיל ביצירת כלי-חרס, דוגמת אלה
ששימשו כמעט בכל התרבויות להכלת מוצרים,
ללא תלות מחייבת במהות התוכן.
לימוד התהליך מצביע שכבר עם יצירת הקישוט
הראשוני - כגון עיצוב הידית, קימוט הזרבובית או
ניקוב חורים לאיוורור ושחרור לחץ - מתחיל תהליך
של פירוק לשם בנייה מחדש. ותוך כדי קביעת
הפרוגרמה לפירוק, מתגבש גם המניע לבנייה, תוך
דיאלוג תהליכי של תגובה ועיבוד מחדש.