82 / 95
Architecture of Israel #
118
|
August
2019
|
Architectural Tattooing
page
english readers
השימוש בגוף כמדיום להעברת מסרים מאפשר,
מן הסתם, לבצע השוואה עם האדריכלות, ולו רק
כדי להפיק ממנה מסקנות מעוררת מחשבה.
כמו לאדריכלות, ולמעשה בדומה לכל יצירה
שימושית, לקעקוע יש גם משמעויות פונקציונליות
לצד ההיבטים החזותיים. ובדומה לאדריכלות, הוא
משקף מתח מתמיד בין הרציונלי לאמוציונלי.
ולצורך העניין - ההיבט המהותי ביותר בעניין זה
הוא תהליך ההתבגרות, שהמאפיין הבולט ביותר
בו הוא היכולת להתאפק. מתוך הנחה שמדובר
בפעולה (כמעט) בלתי הפיכה, או (לפחות)
שואפת לחיי נצח ממש כמו האדריכלות, האישיו
הוא מנגנוני ההגנה, שתפקידם לאזן תחושות
ומאוויים אמוציונליים באמצעות חשיבה רציונלית.
בעניין זה מקובל להבחין בין מנגנוני הגנה ראשוניים,
לבין מנגנוני הגנה מתקדמים. בעוד שהסוג הראשון
מבוסס על אידיאות טבועות מלידה, כמו למשל,
היכולת הקיומית של ולד לאתר את פטמות אימו.
המנגנונים המתקדמים יותר מבוססים כמו כל דבר
על לימוד וניסיון חיים.
למרות שאין כל עדות ממשית למקורו של
המשפט הנפוץ ״אין חכם כבעל ניסיון״, החיים
מלאים בעדויות לכך שמי שנכווה ברותחין, נזהר
בצוננין, וביידיש - ״וער מיט קוחען, פרברלנט מיט
קאלטעס״.
לא צריך להיות בעל ניסיון רב כדי להבין מדוע אדם
בוגר נמנע מ׳להתפנות׳ ברחוב סואן, בעוד שילד
עושה זאת ללא כל חשבון, ותינוק אפילו לא טורח
לפתוח את החיתול.
התהליך הזה, שהמאפיין הבולט בו הוא ההימנעות
מתוך ידיעת התוצאה, המתחברת כמעט באופן
אוטומטי למונחים כמו בושה, חרטה, חשש מ״מה
יגידו״, וכו׳. והדבר בא לידי ביטוי בתנ״ך שבו האיפוק
מושווה מספר פעמים לגבורה, כמו למשל בפסוק
״איזהו גיבור, הכובש את ייצרו״ (בפעם האחרונה
שראיתי אותו הוא היה במשלי טז, לב).
מכאן ניתן להסיק בקלות רבה יחסית, שהאיפוק
אינו אלא יכולת נרכשת של השכל לגבור על הרגש,
ועל זה בדיוק נכתב המשפט, שמשום מה מצוטט
בדרך כלל בחלקו הראשון בלבד: ״מים רבים לא
יוכלו לכבות את האהבה״, בלי לשים לב לסייפא
הלא פחות חשובה: ״אם ייתן איש את הון ביתו
באהבה, בוז יבוזו לו״ (שיר השירים ח׳ פסוק ז, ורק
מי שחווה את הסיטואציה יבין).
וזה מזכיר לי שפעם, כשהאדריכל השוויצרי עתיר
הניסיון מריו בוטה הציג את בניין צימבליסטה שהוא
תיכנן באוניברסיטת תל אביב, כ״בניין פונקציונאלי״
למרות שהמבנה המורכב משתי ״לבניות״ זהות
בצורתן, בעוד הוא משמש שתי פונקציות הפכיות
- בצד אחד בית כנסת, ובצד האחר מבנה חילוני.
כמי שלמד שיש קשר בין צורה לתוכן, הבעתי
כמובן את תמיהתי, והוא ענה לי בהתנצלות
שהסממן המובהק ביותר של התאהבות הוא אובדן
חוש הביקורת, ו״אני פשוט מאוהב במבנה הזה״.
והשאלה היא: האם אדריכלים (במיוחד בתחילת
דרכם) אינם נוטים לעתים להתאהב יתר על
המידה בבניינים שלהם, עד שהם מאבדים את חוש
הביקורת?
כדי לענות על השאלה הזאת אני מציע לבחון את
ההבדל בין קעקוע שימושי לקעקוע רגשי, המתחבר
(כמו באדריכלות או כמו בבישול), לשאלת המינון.
ניתן לומר, שתכנון אדריכלי (כמו קעקוע)
משתמש בקישוט כדי לייפות או לייחד - כאשר הפן
השימושי משתמש בקישוט כדי להסתיר, להעלים,
, כגון חלון של
must
או למנף צרכים שהם בבחינת
ממ״ד, חבלי כביסה, או מתקן לאיחסון שואב אבק,
המשוועים לפתרונות הסתרה יצירתיים.
על רקע זה ניתן לומר, ששיבוש במינון באמצעות
הפרזה (בדרך כלל ביטוי למצוקה רגשית) יוצר
״קעקוע״ מוקצן בכנסיית סגרדה פמילייה (המשפחה
הקדושה) בברצלונה מבטא את כל מה שהאומן אנטוני
גאודי ידע אודות האדריכלות. כתוצאה מכך, התכנון
הצריך את השלמת
31
בהיותו בן
1883-
שהחל ב
הכנסייה במשך למעלה ממאה ועשרים שנה (עם
.1923-
הפסקות), שנים רבות לאחר מותו של גאודי ב
״טעויות בתכנון״ ממונפות
בעמוד השמאלי למעלה:
בעיצוב פנים באמצעות הבלטה וטשטוט, בדומה
לקעקוע.
בניין בנאלי מחפש ייחוד, גם
בעמוד השמאלי למטה:
על חשבון התפקוד הפונקציונלי.
15