אדריכלות ישראלית

Architecture of Israel #

112

February

2018

House of the Season

page

english readers

אם יש מילה אחת שיכולה לאפיין במדויק את אדריכלות שנות האלפיים, הרי היא ״בילבול״.

מצד אחד יכולות עיצוב בלתי מוגבלות המתאפשרות בשפע על צג המחשב המטייל איתנו

בנייד לכל מקום, ומצד שני - כמיהה נוסטלגית למשהו יציב ואישי - משהו אמיתי שישיב לנו

את הזהות האבודה בתוך המציאות הגלובלית שאיבדה-לדעת את ייחודיותה.

קצת לפני כן התרחשה שיבה אל השפיות המודרניסטית של שנות השלושים כ״ריסטארט״

מתבקש, לאחר שלושה עשורים שבהם ה״פוסט-מודרניזם״ הצעקני עד כאב הזריע את העולם

בפנטזיות חסרות פשר שביטאו אספירציות מודחקות, הן של אדריכלים והן של הלקוחות.

והתוצאה לא איחרה לבוא - מרבית הבתים שתוכננו בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת

התאפיינו באובססיביות לקובייה.

אלא שבניגוד למודרניזם שהתבסס על רציונל תיאורטי איתן, שבו לצורה יש זיקה הדוקה

לפונקציה, בהעדר פונקציה מוגדרת, הקובייה נותרת אנונימית וחסרת מבע. הסיטואציה

הפרדוקסלית הזאת מרוקנת את האדריכלות מכל תוכן רציני, אך מהווה במקביל אתגר יצירתי

למעצבי הפנים המנסים להלביש את המבנה במבע אישי.

שירה שנטון

בית העונה

חיוך מחמם

קובייה אנונימית

הבית הקובייתי המוצג כאן היה יכול

להיבנות בכל מקום, החל מרמת

השרון וכלה ברמת הגולן. בית שקט

ומרווח המנצל את מלוא זכויות הבנייה

שניתנות לו על פי הנחיות התב״ע,

שאגב, כמעט שאינה משתנה ממקום

למקום, משום שהיא מוכתבת על ידי

חוק התכנון והבנייה, למעט מקרים

שבהם הקשר בין הון לשלטון מכתיב את

התנאים. לא צועק, לא מתבלט במיוחד,

ולא מתבדל.

במצב שכזה, כניסת המעצבת לנעלי

האדריכל הייתה קלה יחסית, אם כי

לא נטולת אתגרים. ״קיבלתי מבנה

נוקשה וקר, והמשימה הייתה להכניס

בו "רוח חיים". אני אישית גדלתי בקיבוץ ותחושת המרחב טבועה

מן הסתם בדרך החשיבה שלי כמעצבת. השאלה ששאלתי את

עצמי כשנשכרתי (אגב, לא בפעם הראשונה) הייתה כיצד אני

מיישבת את התפישה האישית הזאת עם הצורך המוצהר של

הלקוח באינטימיות. התשובה הכמעט אינסטינקטיבית שלי הייתה

שימוש בקווים קלילים ושובבות משוחררת מסטיגמות עיצוביות.

הרגשתי שהבית הקשוח זקוק לקצת גמישות רעיונית וכן - גם

למעט הומור תכנוני שיעניק לו תחושת חום ביתית.״

הדבר בולט כבר עם הכניסה לבית, כאשר

גוף התאורה הקווי התלוי מעל פינת

האוכל מעניק לחלל נוכחות עיצובית,

שאגב לי הוא הזכיר משחקים מן העבר -

״חמש מקלות״, סולמות שהיינו מטפסים

עליהם למקומות גבוהים שאסור… או

ריקוד הורה. על חלק מהקירות הלבנים

הודבקו תמונות של ערי עולם, כדי

שישרו על החלל צורניות מרחבית.

הצבעים והחומרים נבחרו בקפידה כך

שיהלמו הן את רצונו וטעמו של כל

אחד מהמשתמשים, והן את מסגרת

הקו העיצובי, ה”משחק" במרווח שבין

פתיחות חללית לאינטימיות תפקודית.

הרעיון מתבטא, בין היתר, בקיר הסגול

שמאפיין בנועזות שובבית את מרבית החלל הציבורי בקומה העליונה,

אך עדיין מאפשר לכל אחד מחדרי השינה ביטוי ייחודי שמאפיין את

בעליו. אגב, בעל הבית עצמו מקבל ביטוי ״ספיישל״ בתכנון המדפים

בקומת המרתף - מעין בר החורג באופן הפגנתי מגבולות הקיר,

ומנסה בדרכו האלגנטית לפרוץ את המסגרת.״

אלה אורן.

עיצוב פנים:

דן והילה ישראלביץ אדריכלים.

אדריכלי המבנה:

אלה אורן