10 / 96
Architecture of Israel #
111
|
November
2017
|
Project of the Year Competition 2017 - Building Category
page
english
הפתרון המפוקפק הזה מבוסס מן הסתם על
שימוש בגבולות חלל משתנים (תכונה אופיינית
לפוסט-מודרניזם המבלבל), בניגוד לבהירות
הליניארית האופיינית לגישה המודרניסטית, שבה
המבנה תומך בפונקציה.
דוגמה קיצונית לכך היא למשל מוזיאון גוגנהיים
במנהטן, שבו פרנק לויד-רייט היתווה מסלול ביקור
המקבל תאוצה פיזית באמצעות מסדרון חלזוני
המוביל מהקומה העליונה לקומה התחתונה,
כשלאורכו ממוקמים חללי התצוגה.
בין שתי הקיצונויות האלה ראוי להזכיר גם את
טרנד הקיימות, שאחד מעקרונותיו הוא הארכת
חיי המבנה באמצעות מיחזור השימוש, כלומר
- התאמת המבנה לשימושים חדשים, לאחר
שהייעוד המקורי איבד את הרלוונטיות שלו.
בסיטואציה שכזאת עלולים להיווצר חללים עודפים,
שצריך ״להמציא״ עבורם פונקציות מאולצות,
כמו למשל, משרד האדריכלים שהיה מבוסס
בעבר על שולחנות שרטוט ענקיים, וכיום מסתפק
במספר מחשבים; תאי טלפון ציבוריים, שחלקם
עדיין מחכה לאיזה עובד זר שהנייד שלו הוחרם
על ידי שלטונות ההגירה, והוא מתגעגע הביתה
לאישה ולילדים; ובעיקר כל המשרדים המוסדיים
אפופי מרחבי המתנה ותורים שהתייתמו הודות
למענה הטלפוני הממוחשב והטפסים המקוונים;
והרשימה רק הולכת וגדלה.
כדי להישאר מאוזנים, ראוי לציין שהצורך להרחיב
את המבנה בהתאם לנסיבות לא נולד בתקופת
המחשב, והוא בא לידי ביטוי בפרויקט ״הבית
על ידי מרטין
1931
הגדל״ שהותווה כבר בשנת
וגנר, מנהל מחלקת הבינוי של עיריית ברלין שאסף
צוות אדריכלים ידועים כמו וולטר גרופיוס, אריך
מנדלסון, הנס שרון, אגון אירמן ו-הנס פויציג,
כדי לפתור את מצוקת הדיור שהחמירה בעקבות
החרבת אירופה במלחמת העולם השנייה.
חברי הצוות גיבשו מודלים שונים של בתים
המשנים את גודלם בהתאמה לצרכים - בעיקר
של משפחות שבהן מספר הנפשות גדל. ההצעות
1932
שהתפתחו בהמשך הוצגו בתערוכה בשנת
.The Growing House
תחת הכותרת
הפתרונות שהוצעו לא היו שונים בהרבה מאלה
המוצעים כיום - באמצעות תוספת קומות,
שימוש בחללים בלתי מנוצלים או התרחבות על
חשבון המרחב הפתוח. השוני הגדול הוא שבעוד
שאז היה מדובר בעיקר על גדילה, כיום מדובר גם
על התכווצות.
ההשתנות הדו כיוונית המוצעת כיום, בעת שבה
הצורך בחללים גדולים הולך ופוחת, ותוך השפעה
גוברת של הטרנד הירוק המעודד חיסכון באנרגיה,
מולידה מחשבות על מבנים דינמיים, המסוגלים
להתאים את עצמם לצרכים המשתנים, גם בזמן
). כך למשל, חבל למזג חלל ענק
real time
אמת (
רק משום שהוא קיים, כאשר ניתן לחסוך באנרגיה
באמצעות מיזוג של חלל קטן.
התחום הזה המובל מן הסתם על ידי פלאי המחשב,
עדיין לוקה בגימיקים אקספרימנטליים, למרות
שניצול חלל מושכל היווה מאז ומתמיד אמת מידה
לאדריכלות טובה, ותעיד על כך היצירתיות הרבה
המתבטאת בניצול חלל מעורר התפעלות של כלי
.)
AI
#26(
שיט, קרוואנים ודירות סטודיו
ואכן, התאמת המבנה לפונקציה העסיקה במיוחד
מודרניסטים כמו מיס ואן דה רו שניהל את פרויקט
,1927-
שיכון ויסהוף בתערוכת שטוטגארט ב
שנתיים לפני שתכנן את הביתן הגרמני בתערוכה
המשמעותית ביותר של הזרם המודרניסטי של
. מיס, שלקח ברצינות (יקית) גם את הסוגיה
1929
הזאת, פיתח בהמשך את מודל ההשתנות שבו
האקראי הבלתי ידוע משחק תפקיד מפתח,
באמצעות התרחבות לעבר המרחב (על בסיס
הרעיונות של לה-קורבוזיה), אבל בשונה ממנו -
על בסיס סירקולציה פנימית של פונקציות שונות
בתוך מרחב נתון. ההתערבות המינימליסטית שלו
בהתפתחות המבנה, היא שהולידה את האימרה
, שהייתה למעשה אנטיתיזה
Less is More
הידועה
לאימרה אחרת שלו ״האלוהים בפרטים״. כלומר
- מה שנראה פשוט אינו בהכרח פשטני, משום
שהוא מבוסס למעשה על מחשבה מדוקדקת.
אגב: האימרה הזאת הושאלה מהסופר הצרפתי
מאמצע המאה התשע עשרה - גוסטב פלובר
, שהתבסס בעצמו על אימרה
Gustave Flaubert
ותיקה יותר שדיברה על ״השטן שבפרטים״,
שמשמעותה מצויה כיום בכל ״הסכם מקפח״ -
שבו יש לשים לב דווקא לאותיות הקטנות, משום
ששם מחביאים את המשמעות האמתית של
״שואבי הכסף״.
הרעיון שמה שחשוב הוא לא המבנה אלא מה
שמתרחש בתוכו, בא לידי ביטוי אצל מודרניסט לא
פחות חשוב - לואי קאהן שתיכנן את בית המרחץ
.
של הקהילה היהודית במחוז מרסל בניו-ג׳רסי
המבנה שהוגדר עלי ידי קאהן עצמו כנקודת מפנה
בקריירה שלו, מבוסס על סירקולציה פונקציונלית,
שמתרחשת באופן חופשי בין ארבע קוביות בטון
התוחמות חצר פנימית. כלומר - למבנה יש גבולות
מוגדרים, אבל הוא מאפשר השתנות פונקציונלית.
העיקרון ״שפשוט זה לא בהכרח פשטני״ ראוי
אגב, להיות משונן על ידי אדריכלי הסטארט-אפ,
שנאלצים להמציא את עצמם מחדש כל הזמן, או
להיכחד, כאשר המחשב על גרורותיו הממאירות
הופך לנגד עינינו מכלי עבודה, לכלי שחושב
במקומנו, על חשבוננו.
אין במאמר הזה שום כוונה לעודד קיפאון מחשבתי,
בוודאי שלא באמצעות ביטול יכולות המחשב,
אולם ראוי להזכיר שהאדריכלות הקונבנציונלית
על מיליוני הקונפיגורציות שלה הוכיחה במשך
אלפי שנים שצורניות בלבד אינה מהווה הבטחה
לאדריכלות טובה, ושדווקא מבנים פשוטים
המחוברים לקרקע ולמציאות, מצליחים לשמש
אכסניה הולמת לכל פונקציה, ובכלל זה גם לשואב
האבק, גם כאשר הם אינם מתרחבים או מתכווצים
בלחישת חיישן.
וזה מצביע על כך שיציבות, באדריכלית כמו בכל
תחום אחר, אינה בהכרח מגרעת, ושהשאלה מי
מצוי בפרטים - אלוהים או השטן - היא עניין של
פרשנות בלבד.
תחרות פרויקט השנה שלה מוקדש הגיליון
הזה מתקיימת זו השנה השמינית בשיתוף
עם האיחוד האירופי.
לגאוותנו, ולמרות שלא הבטחנו השנה
פרסים כספיים, היא גרפה גם הפעם
מאות הגשות מרחבי העולם, שמפאת
אילוצי מקום אנחנו נאלצים להציג רק את
הפרויקטים שהגיעו למקומות הראשונים.
מטרת התחרות המתקיימת בשש
קטגוריות היא לאתר פרויקטים יצירתיים
וישימים, המשקפים באופן גלוי או סמוי,
מודעות לסביבה ולאקלים.
פאנל השיפוט כלל את האדריכלים:
פרופסור ג׳והני פלסמאה (יו״ר), עופר
מנור - אדריכל העיר ירושלים, שרון נוימן,
יפתח חיינר, מיכל אהרוני, אורן און, ונציגת
הציבור - מורן כהן טלמור.
הפרויקט המופיע בעמודים אלה זכה
לציון לשבח בשל פשטות הרעיון, ויכולתו
להתאים את עצמו לצרכים משתנים תוך
הימנעות מופגנת מפגיעה בסביבה.
87