אדריכלות ישראלית - גיליון 124

Editorial Architecture of Israel # 124 | February 2021 | אדריכלות ישראלית 2 ראיתי ברוש דבר העורך פעם, כדי להיות ״ראש הממשלה״ היית צריך מכנסי חאקי קצרים ופרצוף כועס של אחד עם עצירות כרונית. לא רבים זוכרים שהתסרוקת הפרועה והמפודחת של בן גוריון אמרה ״ראה וקדש״, גם כשהוא נסוג בלי כאב בטן מכל חצי-האי סיני, שבוע לאחר שכבשנו אותו בסערה שהפתיעה אפילו אותנו. וכשקסמו נמוג, התגלה בגין - איש צנוע וישר דרך עד כאב, ששר הביטחון שלו עבד עליו כמו ״מכונת ירייה״, עד שדיכאון האובדן הכניע אותו והוא פרש בלי סוס והשאיר אותנו בלבנון לשמונה עשרה שנות לימוד נוספות. פעם, כדי להפחיד את כל הפיראטים במזרח התיכון הספיקה רטייה שחורה וצליעה של פלאח מנהלל; וכדי להכתיב לכל החרדים והחילוניים והחרדתיים מה מותר להם לאכול במשך שנתיים, היית צריך שיהיו לך גבות של דוב יוסף שהיה שר הפנים בתקופת הצנע, כשהאוכלוסייה הרעבה הייתה בטוחה שקוביית סוכר עשוייה מזהב ושמרגרינה היא מוצר מותרות. ״פעם היו כאן פרחים (כתבה בערך תלמה אליגון) והגן נתן עצי פרי לרוב, והמלכים היו יוצאים אל הכפר לעת ערב, כששחפים היו נושקים לחוף. אבל פעם זה פעם, ועכשיו הפרח הפך לדרדר, והשחף - לטרף, כי המלך אכזר והאהבה הפכה לחרב״. ועל זהסבתא שלי הייתה אומרת, אל-יגון תלמה, צריך להמשיך ללכת, כי למרות שדפקו לנו את הראש עם הפוליטיקה, בסוף עוד נראה איזו תאנה שחנטה פגיה, או אישה עטורת ביצים, או סתם מישהו תם וישר דרך, ואמיתי עד כאב. בשבת הסתכלתי על תמונת המחזור הפתטית של כל ראשי המפלגות - כולם מפנטזים על היום שאחרי, אבל לאף אחד אין רטייה שחורה, ולא תסרוקת מפודחת. חלקם מאמינים לעצמם עד בוש, אחרים מתחננים שניתן להם לנסות, כאילו שאנחנו מכון המחקר בנס ציונה, שיכורים מחיסוני הוויאגרה של פייזר, או סתם פתאים הצמאים להנהגה ישרה, ולא תזיק גם קצת אהבה. כולנו שבעי חמגשיות ובא לנו להקיא מכל הטריקים והשטיקים, והשקרים והשחיתויות. ולמרות שאנחנו מרמים את המסיכות, אין לנו אוויר לעוד ניסיון. ובכלל, אנחנו ״ארץ אין ברירה״, ואת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק, וגם חיוך לא ממש יזיק. נער הייתי וגם בגרתי ואת המשפט ״זה מה יש״ שיננתי פעמים אינספור. וכן, ״אני יודע שאת מה שאני רואה סגור, אתה רואה פתוח; ומה שבשבילי חלום, בשבילך הוא האימה. אבל בלי ניצוץ האהבה, שום דבר לא יתניע״ (כתב, בערך אהוד בנאי). כמו רבים מאיתנו - משמאל ומימין, זו לא המסיכה שזורעת אדים על המשקפיים, אלא הכעס המובן על ש׳לא לכך ייחלנו׳. אני מסתכל שוב על התמונה מהעיתון של שבת, מנסה לחפש מישהו שהייתי שמח שינהיג את העם המפולח לשניים באבחת סכין סטטיסטית מעוררת פליאה. אני לא יודע מה כל אחד רואה בתמונה הזאת, אבל ״אני ראיתי ברוש שניצב בתוך שדה מול פני השמש. בחמסין, בקרה, אל מול פני הסערה. על צידו נטה ולא נשבר. את צמרתו הרכין עד עשב, אבל קם ירוק ורם״. ספק אם אהוד מנור התכוון לאותו ברוש, ויסלחו לי כל בעלי התסרוקות המפודחות, הקירחים ושתומי העין. אבל עם כל הכעס, ויש לא מעט, אני ראיתי לפחות אחד מהם שהקריב את הקריירה הפוליטית שלו כדי לעשות ״שולם״, ועל כזה ראש ממשלה אני חולם. אדריכל ד״ר עמי רן Pure Luxury. Unlimited Creativity.