אדריכלות ישראלית

Architecture of Israel #

116

February

2019

editorial

page

english readers

דבר העורך

יומולדת שמח

יומולדת זה זכר או נקבה? שאלה רטורית כמובן, אבל היות שלפחות חצי מהעם שואל ברצינות גמורה ״מתי תהיה

אפשרויות״, והיות

שני

לך יומולדת״ והיות ששמעתי בתדהמה את אחד היו״רים של הקואליציה אומר ברדיו ש״יש רק

אפשרויות״, ולאור העובדה שהשפה

״שלושה

שהמראיינת הצעירה לא ידעה להסביר לו שהוא טועה כי יש לפחות

היא המימד הייצוגי ביותר של אובדן התרבות שלנו, החלטתי שהגיע הזמן לעשות חסד אחרון עם העברית המתאבדת

לנגד עינינו.

סבתא שלי הייתה אומרת שההבדל בין שני המינים הוא שהאחד אוהב לתת, והשנייה - לקבל. עובדה שערסים אומרים

״נתתי לה בראש״, והיא - ״מקבלת כאב ראש״. וברצינות, היום יש כבר לפחות שלושה מינים, ומתוכם - שניים לא

באמת זוכרים איך נותנים, או מה בעצם מותר לקבל.

של

31-

לא הייתי עושה מזה עניין, ובטח שלא מקדיש לעניין את דבר העורך, אילולא היה מדובר ביומולדת ה

שלי… התחלתי להאמין בזה

31-

״אדריכלות ישראלית״, שמרוב ברכות של אנשים שחושבים שמדובר ביומולדת ה

בעצמי והפסקתי להעמיד אותם על טעותם. אבל טו בי הונסט, קשה להתעלם מכך שמדובר בעצם בעיתון המקצועי

המוביל כבר שלושה עשורים את השיבה אל הקו הפשוט והנקי, שבעידן ה״אוקטפוסים״ שהמחשב פולט, זה ממש לא

הולך ברגל, וגם לא נוסע על קורקינט חשמלי, כי בילדותנו, הקורקינטים היו מזהירים את הולכי הרגל בגלל הרעש של

הקוגלאגר ומתקדמים בעזרת הרגל, שעכשיו בקושי מפעילים אותה, כי הכל - חוץ מסבתא שלי - מקוון.

(בעיקר סטודנטים שעתיד האדריכלות בידיהם)

ובעברית - זה לא הולך ונהיה יותר קל, משום שחבר׳ה מתחת לגיל

לא ממש עושים עניין מההבדל המהותי בין אמירה חפוזה ברשת שמשתנה

במהירות ה״לייק״, לבין כתב-עת מודפס ומוקפד, שכל מילה בו נמדדת

ונשקלת עשרות פעמים, מתוך מחשבה שהיא נשארת שם לנצח, ולא

ניתן לחמוק ממנה לאחרית הימים, ואני לא מתכוון ללהקת הרוק שניסתה

בין מילים גבוהות ומציאות נמוכה, אלא לנבואת

1971-

לשוא לחבר ב

ישעיהו שדיבר על סוף מלחמת גוג ומגוג, או לפחות על על חז״ל (הגירסה

המוקדמת של חבל״ז), שייחלו לביאת משיח (חדש), בתקווה שיצליח

לתקן אל כל מה שהמשיח הקודם קילקל.

וזה דווקא פועל לטובתנו. משום שבין אם מדובר בנתינה, או לקיחה, חופש

הביטוי שנפגע פלאים מסיבות שרחל לא מרשה לי להגיד, מעלה דווקא את

קרנם של כתבי עת מקצועיים כמו אדריכלות ישראלית, שבהם ניתן עדיין

לדבר לאט, בשקט, כמו פעם, כשליצני החצר עדיין היו דואגים אם תמיד

נהיה שלהם.

בכל פעם שאני חושב על כך שכבר פירסמנו למעלה מאלף מאמרים,

ועל האלף שעדיין לא פרסמנו, אני נזכר שבתחילת הדרך פניתי לפרופ׳

, בהצעה

L'architettura

ברונו צבי שהיה אז העורך של כתב העת האיטלקי

(די נאיבית) שיכתוב עבורנו מאמר אודות האמירה החכמה שלו ש״מכל

האומנויות, האדריכלות היא הצד האפל של הירח״. ברונו שהיה אמנם

יהודי, אבל גם איטלקי, השיב לי בנימוס אופייני של עורך לעורך: ״נדמה

לי שבגילגול הזה כבר מאוחר מדי בשבילי… אבל בגילגול הבא, אני רוצה

להיות במקומך״.

(בלי להשוות טפו טפו), אבל

ברונו מת שנתיים לאחר מכן בגיל

המאמרים והספרים המלומדים שלו ימשיכו להאיר עוד שנים רבות את

הצד הבלתי ידוע של האדריכלות, שבו בעצם טמון יופיה הלא ידוע ״כי

הרוח לא סיפרה לעץ, שעשו ממנו קרש, כדי להיות גדר״…

אז, בשמו, בשמי ובשם טפו טפו, תודה שאתם עדיין איתנו, כי אני לא מכיר כתב עת אחר שיודע לתת, אבל גם לקבל…

את כל הקפריזות, הרעיונות והשיגיונות שלכם, ולעשות מזה מגזין איכותי, שמדורג, לגאוותנו, בין העשרה המובילים

מסוגו בעולם.

אדריכל ד״ר עמי רן

הגיליון הזה מוקדש כולו לעולים לגמר בתחרות פרויקט השנה, וזוהי אחלה הזדמנות להודות לפאנל השיפוט

נ. ב.

המכובד בראשות האדריכל הפורטוגזי אלווארו סיזה ויירה, ובהשתתפות האדריכלים: פרופ׳ ברוך ברוך (שנמנע ביושרו

מלשפוט את קטגוריית הסטודנטים), רוני זייברט, דויד נופר, יואל דבוריינסקי, אבי ליואי, עודד רוזנקיאר, ועמי שמואלי.