אדריכלות ישראלית - גיליון 109

2 / 96

Editorial Architecture of Israel #109 | May 2017 | page english
דבר העורך
. זה אומר משהו על חו״ל, או שמא 2012 כמחצית מהישראלים יצאו השנה לחו״ל, פי עשרה מבשנת
על הצפיפות, המחנק ועל הגועל-נפש שנוצר כאן? בפסח, שרה ואשתו לקחו חופש מחו״ל ונסעו
להתפעל מנוף הגליל. זה אומר משהו על נוף הגליל, או שפשוט נמאס גם להם מהצעקות המביישות
של הבולדוזרים שמקבלים משכורות של חברי כנסת?
יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות, עדיין מצליחים להיתפש אצל מרביתנו כימי חשבון נפש… מקור
למעט גאווה על חלקנו בפלא הזה שנקרא מדינת ישראל. לי אישית, שירים כמו הנסיך הקטן מפלוגה
ב׳ ש״לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח כי כל שושניו הם קוצים כעת״, עדיין עושים את זה, שלא לדבר
כדי להאיר בפרספקטיבה של שנים את התום והגבורה הבלתי 1 על הסרטים שמוקרנים בעיקר בערוץ
מובנים מאליהם של כל אלה שעל גופותיהם בנינו את המדינה.
אחד הסרטים הכואבים עד בושה לא עסק כלל בנאצים, אלה דווקא במדינת ישראל הצעירה שחרתה
על דגלה את החארטה של קיום כבוד האדם וחירותו לחיות על פי דתו ואמונתו, בלי שמישהו יזכיר לנו
על כל צעד ושעל שחבל על כל שעל. מדובר בסיפורה של קהילת
״ביתא ישראל״ ששרדה אלפיים שנה באתיופיה כנגד כל הסיכויים,
עד שבשנות החמישים, כשנישמתה כמעט פרחה, חלקה הועלה
ארצה בזכות החלטה אמיצה של שר הפנים הישראלי דאז שלמה
. אבל, אני 13 הלל, ופעולות מעוררות התפעלות של המוסד ושייטת
חייב להודות, שאפילו אני, שמהלך רוב הזמן עם מכנסיים קצרים
ובלי חולצה, בושתי למראה הקטע שבו הרבנות מאלצת את הגברים
העדינים עד קנאה של הקהילה הדתית להתפשט בפרהסיה כדי
להקיז דם מאיבר מינם המבויש בטקס גיור מבזה שנכפה עליהם
למרות זעקתם.
ובלי ציניות... או בעצם עם... למה לא, נדמה לי שהתסריט הכי
מזעזע נמצא עדיין בשלבי כתיבה, ואני לא מתכוון לוויכוח המעייף
על התאגיד, אם כי גם הוא קשור איכשהו לבמאים. מדובר כמובן
מהם מתים כל 37-ביחס המבזה של המדינה אל פליטי השואה, ש
כל שנה, ועל פי חוקי הטבע מספרם הולך 13,000-יום, בסך הכול כ
הוקצו 2014 ונמעט כל שנה. בדוח מבקר המדינה כתוב שבשנת
מהם נוצלו על 4% מיליון שקל, אבל רק 100 לטיפול בפליטי השואה
ידי משרד הרווחה, כלומר - ארבעה מיליון ושלוש מאות אלף ש״ח,
קצת פחות מעלות טיסה אחת של ראש ממשלתנו הנצחי לחו״ל.
מיליון בשנה, אבל עובדים על זה... או 27-אגב, יש לו ולבעלו רק כ
עלינו.
במהלך הזמן, שטס בטיסת נדנדות, התפתחו סביב ההולכים למות,
המון בדיחות. אחת מהן היא הסיפור על הנידון למוות שהלך עם
התליין שלו בגשם לעמוד התלייה כשהוא לבוש בגופייה של גופה
והתלונן שקר לו עד מוות. ״אתה מדבר?״ שאל התליין, ״אני עוד צריך
לעשות את כל הדרך חזרה״...
למדינת היהודים (בלי רמזים 69-היה פסח, היו ימי זיכרון לשואה ולגבורה, היה יום העצמאות ה
כחולים), וכמו בשיר הנפלא של יהונתן גפן: ״אם אי פעם תגיעו לכאן, תדעו שכאן הוא חרש צנח, וקול
הנפילה מעולם לא נשמע בגלל החול הרך״.
לכבוד יום העצמאות קיבלתי הפעם פטור מהמערכת מלכתוב על אדריכלות. נ.ב.
אדריכל דר עמי רן,
עורך אדריכלות ישראלית, ואחראי על הנקיון-
כפיים
קול הנפילה מעולם לא נשמע
95