בכל שנה בסתיו אבודים בטוקיו


הטיול השנתי של אדריכלי ישראל ליפן תקף השנה גם אותי. חמישים אלף ש'ח בשישה תשלומים חודשייים ואתה מצליח להתחכך באדריכלות היומרנית של שועי עולם, ולחוות תרבות מנומסת ונקייה עד כאב. נקי מסביב, נקי למעלה וגם נקי מתחת - בעיר התת-קרקעית, שמכילה מרכזי קניות מטופחים, בתי קפה, מסעדות וחנויות פרחים, שאותם קונים בדרך לרכבת, שמגיעה ביעילות ראוייה לקינאה לכל קצווי העיר והמדינה. 

שלושת המרכיבים האלה - ניקיון, יעילות וכבוד למקצוע - הם אבני היסוד של התרבות היפנית, וללא ספק גם סוד 'יוניקיותה' של האדריכלות היפנית. 

ברחובות העיר לא מרוקנים מאפרות, ולא זורקים ניירות - גם כשאף אחד לא רואה. יש שם שירותית ציבוריים, והם נקיים כמו בתי המרקחת. גני המקדשים היפניים מעוררי יראה, וגם אם מתחשק לך מאוד לכתוב נ-נח- נחמן- מאומן על איזה קיר, אין שם גרפיטי. 
רחובות טוקיו המופלאה, כבישיה, גניה, הרעשים האורבניים, הריחות והנרטיבים שאין להם סוף - יוצרים חוויה חסרת תקדים. האדריכלות - סיפור אחר. שבועיים של הסברים שונים ומשונים על בניינים לא פחות משונים לא הצליחו לטשטש את יופיה של העיר והעוצמה התרבותית המוקרנת ממנה. 

אלדר, הבן של אריה והאבא שלי לימד אותי שאם אתה אומר יותר מדי דברים טובים, מפסיקים להאמין לך. בקונטקסט התרבותי הזה - אדריכלי המגזינים, המותגים, מושאי הערצה והסגידה של אדריכלים וסטודנטים, פוגמים ברצינות המקצועית. כדי לחתוך סצ'ימי לומדים ביפן 18 שנה, לסבא שלי הספיקו שלוש שנות לימוד כדי לתכנן את כל בתי החולים בארץ, את הקיבוצים, את השיכונים ואת המדינה שביניהם. 

האגו המתפרץ של אדריכלי המגזינים יוצר לא מעט נקודות ציון מנוכרות במרחב. הפליאה לעשות שורת הבניינים המתבשמים בחשיבות עצמית כמו בתור למשחק כדורגל בשדרות אומוטסנדו במרכז העיר: 'פרדה' של הרצוג דה מרון, 'קרטייה' של סזר פלי, 'טוד'ס' של טויו איטו, 'שאנל' של VDRVM, ו'דיור' של קזויו סג'ימה.

לכל מותג מוקצה אדריכל מותג - והמבנים עתירי הצורה מייצרים מורפולוגייה קליפתית העומדת בסתירה מוחלטת למימנימליזם האופייני לבנייה המסורתית שעדיין שולטת בצניעותה המכובדת בנוף.

חנות פראדה של הרצוג-דה מרון עם מעטפת הזכוכית וההשתקפויות הקורנות ממנה באופנתיות מופגנת, היתה יכולה לשכון לבטח גם במנהטן. כך גם הבניין של 'כריסטיאן דיור' שתוכנן על ידי סג'ימה aanas. המעטפת ה'מודרניסטית' הזורחת בלילה באלגנטיות מרשימה מדמה בקבוק בושם בשחור לבן, אך משדרת דיסונאנס סגנוני עם הפנים הפוסט-מודרני הנוצץ. חנות 'קרטייה' שתוכננה על ידי טויו איטו מזכירה בגיאומטריה אופיינית ענפים של עץ אופטימי, אך ניצבת בניגוד בולט ל'שאנל' החשוך והפסימי של V.D.R.V.M ההולנדית.

בניינינים - כבר נאמר - מצטלמים טוב בלילה, ושיווק העיר באמצעותם לגיטימי כמו שיווק בושם יוקרתי, נעליים או שעון 'רולקס'. זה הולם להפליא את הקטרזיס החפוז הנחוץ כדי לקלוט הרבה, ולהגיע לסיפוק מהר. אלא ששעון ניתן להחליף כל יומיים, בעוד שבניינים שורדים איזה חמישים, שישים, מאתיים שנה, וזה עלול להימאס. 

ייתרונה של העיר המונה 43 מיליון תושבים בכך שהיא מסוגלת לבלוע הכל, ועדיין להשאר ביפן, או שבעצם לא. בעוד שהבניין הבודד מאבד בקצב מדאיג את קסמו, השיטוט בעיר הוא חוויה צרופה, גם לתיירים ביקורתיים. קוקטילים שונים ומשונים דואגים לכך שהעיר תעבוד נון סטופ. בניגוד ל-'gninooZ' האופייני לערים המערביות עירוב השימושים המזרחי הופך את טוקיו לעיר פעילה במשך כל שעות היממה. העיר אימצה את התנועה במפלסים של לה-קורבוזיה ('ezeidaR elliV')  והיא עושה זאת בהצלחה, כאשר הצמיחה לגובה אינה מפריעה לחיים במפלס הרחוב, והמכוניות הטסות ממעל רק תורמות לדינמיות האורבנית האופיינית, אגב גם לערי מזרח אחרות, כמו בנגקוק או סינגפור.

בניין אחד יכול להכיל מסעדות בארבעת מפלסיו התחתונים, לובי של מלון מהקומה החמישית עד ה-15, ומעל - עד קומה 40 - דירות למגורים. 

מאוכזבים מערוגת המותגים המבושמים של טוקיו, נסענו לחפש את 'אבן הפילוסופים' ביוקוהמה. התחלנו את הסיור בטרמינל המדובר של האדריכלים אלחנדרו ואשתו האירנית פרג'יד ממשרד A.O.F. הבניין שנבנה בסגנון האוריגמי (אמנות הקיפול היפנית) מבטא את הפילוסופיה של דלז וגוטארי (dloF ehT), כלומר - משטח אחד שאמור לארגן את כל המכלול המבני למערכת קוהרנטית אחת. המרכיב הבולט ביותר שם הוא גג ענק המצופה ביערות שלמים של משטחי עץ איפאה - שאגב, חיקוי שלו ניתן לראות בנמל תל אביב. למרות שהגינה שמעליו אינה אלה מספר ערוגות דשא מצהיבות, הגג האירוטי מאפשר חדירת אור שמעניקה מחסדיה לחלל הפנים הקלסטרופוביים מעט איכויות אדריכליות, אבל לא מספיק. על הגג העצום אין מקומות ישיבה, אין צל, ואין מקומות מפגש. למרות שטכנולוגית הבנייה המהפכנית גובלת בגאונות מבנית, הפרטים האדריכליים פרימיטיביים בהחלט. 

'נושאת המטוסים' הזו שתוכננה, באופן אירוני, על ידי 'eciffO ngieroF', מסמלת את אדריכלות הטרנדים בנוף המלאכותי שלא תורם במיוחד למציאות הממשית. 
כדי ליצר את הגג ה'ירוק' השתמשו בקורות עץ מסיביות שיצרו תקרות נמוכות -חלל שבו - חוץ ממספר דלפקים, בית קפה עלוב וכמה חנויות תיירים עצובות - אין כלום. לזה כנראה שייקספיר התכוון כשכתב את 'מהומה על לא מאומה'.

ומילה אופטימית לסיום. קיוטו - עיר המקדשים ובירת הרוגע והשלווה, הופכת בכל סתיו להיות כלת המזרח הרחוק. ראינו שם אדריכלות מסורתית מרשימה ואנשים העוסקים ב'חידוש החוזה השנתי' עם הסביבה. המראה המופלא של גני הזן הציבוריים מספק הנאה עצומה להמונים, המגיעים מכל רחבי המזרח לצפות בשלל גווני השלכת - ירוק, כתום, אדום, צהוב, סגול, ורוד. מצלמים, מצטלמים ומתרגשים מהמקדשים הקדומים - זיכרון קולקטיבי שמאגד את העם היפני הגאה בתרבותו.

וכן - גם התחכחנו בהנאה ברוטליסטית בבטון החשוף של ענקי האדריכלות היפנית של שנות השישים  - קישו נוריאקי קורקאווה, קנזו טאנגה וטדאו-אנדו - שבנייניהם מאפילים בשקט הסטואי שלהם את ניצנוצי הרגע הצבעוניים. 88





חזרה לגליון 84    back to issue 84