במרווח שבין אינטראקציה ויזואלית בין חללים חיוביים לחללים שליליים


במאמר משנת 1912 שכותרתו 'המניפסט הטכני של הפיסול הפוטוריסטי', מתייחס הפסל אומברטו בוצ'יוני - מעמודי התווך של הזרם הפוטוריסטי - לאינטראקציה המתנהלת בין האובייקט הפיסולי לסביבתו התומכת: 'הפסל אינו אובייקט מבודד מהחלל שבו הוא נמצא. על האמן לפצל אותו כדי להחדיר אליו את הסביבה'. 

באדריכלות כמו בפיסול מעטפת הבניין מאפשרת לסביבה לחדור אליה, באמצעות חלקי המבנה, המוגדרים, ובעיקר באמצעות הרווחים הבלתי מוגדרים שביניהם. בדרך זו האובייקט נטמע באופן טבעי בסביבתו, מפיק ממנה את המירב, ותורם לה את איכויותיו.

על פי תיאוריית ה'גשטאלט' בני אדם נוטים לייצר המשכיות מוחית באמצעות סגירת פערים בין ה'קיים' ל'חסר'. בהקשר זה ניתן להתייחס לאדריכלות כרצף של 'חללים מוגדרים' (חיוביים)  ו'חללי שארית' (שליליים) המחברים ביניהם. היות שמבחינת המבנה שני סוגי החלל האלה מבטאים את הגדרות הפרוגרמה, הם חשובים במידה דומה להווייתו של המבנה. אולם, בעוד שהחללים המוגדרים מתוכננים לאכלס פונקציות קבועות, חללי השארית מותירים מקום לאיכלוסן של פונקציות מזדמנות. 

היחס בין הפונקציות הקבועות והפונקציות המזדמנות מעניק למבנה את הדינאמיות המרחבית המאפשרת התאמה לצרכים המשתנים. יחס נכון בין שני סוגי החללים האלה נחשב בתיאוריות שונות (פנג שואי, למשל) כמד להתאמתו ההרמונית של המבנה לסביבתו התומכת.

הבית, הבנוי מחומרים מתועשים וחללים מודולריים, נמצא  בדיאלוג מתמיד עם סביבתו באמצעות היחס בין קבוע למשתנה. הרעיון הוא לבנות מתוך הקרקע, ולא מעליה. 

הצבת המבנה באתר יוצרת אובייקט קוהרנטי המגדיר באמצעות החיבור המיוחד בין חלקיו - הן את חללי הפנים והן את חללי השארית הסמוכים לו, והמבנה הניצב כאובייקט פיסולי, מקיים אינטראקציה רציפה עם סביבתו הקרובה והרחוקה.

בקונטקסט זה, מסלולי התנועה השונים, העוברים, בין השאר, דרך גשר מעל בריכת צינון, מעשירים את חוויית המבנה תוך ביטול האנונימיות המודולרית המרכיבה את חלקיו. 

אדריכל: אריה גינזבורג.
צילומים: רן ארדה.





חזרה לגליון 84    back to issue 84