לאן נעלמה הקשת תולדות בית כנסת החורבה

אדר' אילן קריב פרופ' הנרי אברמוביץ


הקשת המשוחזרת של החורבה הייתה עד לא מזמן אחד הסמלים האדריכליים הבולטים ברובע היהודי בירושלים. על אף שנבנתה מבטון מחופה באבן, זקיפותה הכמעט מנוגדת לחוקי הטבע סימלה בעיני רבים - דתיים כחילוניים - את הישרדותו ההיסטורית של היישוב היהודי בעיר העתיקה, לנוכח מוראות הזמן ופגעי המלחמות. בית כנסת 'החורבה' הוא ללא ספק אחד המבנים המשמעותיים ביותר בחיי הרובע היהודי בירושלים. בהיותו (כמשוער) בית התפילה הראשון שנבנה בירושלים מאז חורבן בית המקדש, הוא היווה במהלך השנים מרכז רוחני. אולם בנייתו מחדש שהושלמה לאחרונה - אגב ללא תחרות אדריכלית - עלולה לבטל את משמעותו כסמל לאומי חילוני ודתי כאחד.

תעודות ממלוכיות מצביעות על כך שבית כנסת החורבה נבנה לראשונה בשנת 1425. עובדיה מברטנורא שהגיע לירושלים בשנת 1488 מזכיר את בית הכנסת כמרכז החיים של כשבעים בעלי בתים 'מדלת העם' (אשכנזים), לצד בית כנסת הרמב'ן ששירת את הקהילה הספרדית המיוחסת. 

בשנת 1699 החליטה הקהילה האשכנזית לשפץ את בית הכנסת העתיק במימון הלוואות מהשכנים הערבים, בתקווה שיהודה חסיד שעמד לעלות אז ארצה עם תלמידיו יעזור בגיוס הכספים. אך לרוע המזל יהודה חסיד מת חמישה ימים בלבד לאחר שעלה ארצה, והקהילה הדלה נאלצה למשכן למלווים הערביים את כל המבנים שהיו ב'חצר האשכנזים' ובכלל זה את בית הכנסת. 

בשנת 1720 הרסו המלווים הערבים את כל המבנים ב'חצר האשכנזים' ושרפו את בית הכנסת. כמאה שנים עמד הבניין בחורבותיו (מכאן שמו 'החורבה'), עד שקבוצת שליחי הגאון מווילנה שהגיעה לארץ, החלה ב-1812 לשפץ את יסודות 'חצר האשכנזים', בין היתר מתוך כוונה לבנות מחדש את בית הכנסת. בשנת 1856 הצליח משה מונטיפיורי להשיג מהסולטן הטורקי אישור לבנות מחדש את 'החורבה'. הקהילה האשכנזית שכרה את שירותיו של אסעד אפנדי - אדריכל טורקי שהוזמן על ידי הסולטן לשפץ את המבנים ב'אל חראם א שריף' - הר הבית. 

המבנה של אפנדי תוכנן בסגנון עותומני-ביזנטי, בדומה למסגד עומריה שנבנה על ידו בסמוך לכנסיית הקבר. 'החורבה', שכיפתה הגבוהה בלטה מקו הרקיע, יצרה 'דיאלוג' אדריכלי עם כיפת הסלע המוזהבת שעל הר הבית. בית הכנסת המחודש נחנך בשנת 1864 ונקרא באופן רשמי 'בית יעקב', ע'ש יעקב ג'יימס דה רוטשילד שתרם את מרבית הכסף להקמתו.

אולם גם בית הכנסת החדש המשיך להיקרא 'חורבת יהודה חסיד' במשך 84 השנים הבאות, עד שהצבא הירדני, שכבש במלחמת השחרור את העיר העתיקה הרס אותו ואת כל המבנים היהודיים במטרה למנוע את המשך קיומו של היישוב היהודי בעיר העתיקה. על כך מעיד נאומו של המפקד הירדני שהתגאה ש'בפעם הראשונה באלף שנים אין יותר יהודים בעיר העתיקה.' בית הכנסת נותר פעם נוספת בחורבותיו, כאשר יסודותיה של הקשת מבצבצות בקיר הדרומי של אולם התפילה. 

לאחר שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, הקמת 'החורבה' עמדה במרכז הדיון במסגרת בנייתו מחדש של הרובע היהודי. השאלה הייתה האם לשחזר את בית כנסת העתיק או לבנות במקומו מבנה מונומנטלי ברוח התקופה. חלק ממקבלי ההחלטות סברו שעדיף להשאיר את החורבות כחלק מגן ארכיאולוגי. ראש העיר דאז טדי קולק, העדיף לבנות מבנה מונומנטלי ולצורך זה הוא פנה לאדריכל רם כרמי. כרמי דחה את ההצעה, בטענה שרק לואי קהאן - אדריכל יהודי בעל שיעור קומה - ראוי לתכנן בית כנסת הולם למעמדה הלאומי של החורבה. 

לואי קאהן שהיה אז בשיא הקריירה שלו, תכנן באותה עת מספר בתי־כנסת חשובים, כמו 'מקווה ישראל' בפילדלפיה ו'טמפל בית אל' בניו יורק. הפרויקט החדש העניק לו הזדמנות לתכנן מבנה יהודי בקנה מידה בינלאומי תחת הכותרת ''בית הכנסת העולמי'. לצורך זה הוא ביקר בירושלים בדצמבר 1967 והציג את התכנון הראשוני שלו ביולי 1968, ובהמשך - את הצעותיו האחרות שהוצגו ב-1969-1972. כל החלופות של קאהן התבססו על מיקום המבנה החדש לצד 'החורבה', על בסיס הרעיון של 'הריסות עטופות בבניינים', וכן על חיבור סמלי של המבנה החדש עם רחבת הכותל.

'החורבה' של קאהן יועדה להיות 'קתדרלה יהודית' שתעמוד לנוכח כיפת הסלע וכנסיית הקבר. אך התכנון המודרניסטי שלו גרם לוויכוחים לוהטים, בעיקר בגלל גודלו העצום והנוכחות הדומיננטית של המבנה בהקשר האורבני של הרובע היהודי. התוכנית נדחתה על־ידי הוועדה המחוזית - החלטה שעל־פי טדי קולק נבעה משיקולים פוליטיים. 

למרות שתוכניתו של קאהן לא מומשה, הצעותיו נחשבות בין יצירות המופת הבלתי בנויות שלו. כפיצוי הוא קיבל מינוי רשמי לתכנן את 'כיכר הזיכרון', הכוללת את שרידי 'החורבה', אך גם התוכנית הזאת לא יצאה אל הפועל עקב מותו בשנת 1974.

לאחר מותו של קאהן נערכה תחרות מוזמנים בינלאומית לתכנון 'החורבה', אולם טדי קולק התעלם מתוצאותיה, ובהשפעת התורם סיר צ'ארלס קלור מינה בשנת 1980 את האדריכל האנגלי סיר דניס לסדון, שתיכנן עם פטר סופטלי את התיאטרון הלאומי המלכותי בלונדון - קומפלקס ברוטליסטי ענק שנחנך שלוש שנים קודם לכן, ועורר מחלוקת ציבורית רחבה.

לסדון - שעבד עם האדריכל הישראלי יוסף שינברגר - חיפש פיתרון שיישתלב ברובע היהודי. בעוד שקאהן תיכנן את הצעותיו ליד 'החורבה', לסדון העמיד את בית הכנסת מעל החורבות, תוך יצירת כיכר מאסיבית בלב הרובע היהודי. הקומפלקס של לסדון כלל אולם תפילה ענק, אולמות הרצאה, חדרי לימוד וספרייה, ובדומה לקהאן - קשר מתוכנן לרחבת הכותל. אך הסגנון הברוטליסטי שהיה אז בשיאו, והפרויקט הגרנדיוזי שלסדון הציע, יצרו התנגדות ציבורית, למרות תמיכתם של מקבלי ההחלטות.
למרות שהתוכנית זכתה לשבחים מהיסטוריון האדריכלות וויליאם קרטיס כ'אחד המבנים המודרניסטיים הטובים שתוכננו במהלך המאה העשרים', ראש הממשלה דאז מנחם בגין הטיל עליה וטו, ומנע את יישומה. 

הקונפליקט המתמשך סביב הסוגיה הרגישה נפתר זמנית בשנת 1976, כאשר הקשת שוחזרה באופן סמלי, בתיכנונם של אדריכלי הרובע היהודי דאז - שלום גרדי ויואל בר דור, עם המהנדס יוסי גורדון. הקשת שניבנתה מעל שרידי בית הכנסת החרב, העניקה לבית הכנסת נוכחות אדריכלית חשובה, שנעלמה, כאמור, עם בניית בית הכנסת החדש שנחנך במארס השנה.

המבנה החדש תוכנן על ידי האדריכל הירושלמי נחום מלצר ממשרד נ. מלצר-ג. איגרא-א. כהן. האתגר שעמד בפני מלצר היה לבנות בית כנסת פעיל שיענה על הדרישות העכשוויות של נוחות, בטיחות, ביטחון, ונגישות - תוך שימור המיתוס של החורבה.

קדם לתהליך התכנון מחקר מקיף של רשות העתיקות שהחל בשנת 2001, בניהולה של אדריכלית השימור פאינה מילשטיין. חפירות ארכיאולוגיות שבוצעו עד פני־הסלע - כארבעה מטרים מתחת למפלס בית הכנסת - חשפו ממצאים מתקופת בית ראשון ועד לתקופה הממלוכית. חלק מהשרידים שומרו במוזיאון ארכיאולוגי הנמצא בקומת המרתף, ביניהם מקוואות מתקופת הבית השני, קשת ביזנטית נדירה וחלק מריצוף דרך מהתקופה הביזנטית שהתחברה אל הקרדו המרוחק ממנה כ-300 מטר. 

מחקר משלים שנעשה על ידי מילשטיין בשנים 2002-2008, עזר להגדיר מחדש את העקרונות שהנחו את עיצוב הפנים המקורי של המבנה. מסתבר שבמהלך השנים השתנו מרכיבי הפנים העיקריים כמו הבימה, הציורים ואלמנטים קישוטיים אחרים.

מלצר לא ייחס ערך אמנותי לציורי הקיר, ופרט לארבעת המדליונים שתיארו את המקומות הקדושים, הוא התמקד בשחזור עבודות המתכת והעץ - ארון הקודש והבימה המעוטרים שנבנו במקור בחרסון (עיר נמל בדרום אוקראינה על שפת הים השחור), בעבודת יד. שיחזור הוויטראז'ים שנעשה על פי ציור שנמצא לאחרונה, תרם להנכחת האור הטבעי על רקע הקירות הלבנים והבוהקים,  בדומה לאור המיתולוגי שייחד את המבנה המקורי.

הממצאים שנאספו, ובכלל זה תחריטים, מסמכים, ותצלומים, וכן מודל של החורבה (הכולל מדידות) שנבנה על ידי מאיר רוזין בשנת 1912 שימשו בסיס לתכנון המבנה החדש, שהיה לדברי מלצר - 'בסך הכל שחזור התוכנית המקורית של האדריכל הטורקי אסאד אפנדי'.

ראוי לציין, שבעוד שרשות העתיקות דרשה שכל שרידי המבנה מהמאה ה-19 ישומרו באופן מלא בהתאם לסעיף 9 של אמנת ונציה (האמנה הבינלאומית לשימור ושיחזור מבנים ואתרים), האדריכל דגל באופן טבעי בגמישות מסוימת, בטענה שהמבנה המקורי (שעמד, אגב על כנו כמעט מאתיים שנה) נבנה מחומרים באיכות ירודה, ושילובם בבנייה החדשה עלול להיות בעייתי. לאחר ויכוחים הושגה פשרה שקבעה ששלושה מתוך קירות המבנה המקורי ישוחזרו באמצעות פירוק ובנייה מחדש, ואילו ארבע האומנות הפינתיות ייהרסו וייבנו מחדש מבטון מחופה באבן לחיזוק השלד.
היות שחלקן של אבני החורבות היה שונה במראה ובאיכות, הוחלט שלא להשתמש בהן, ולחפות את הבניין באבן אחידה, כדי להעניק למבנה המסיבי מראה מרוכך. 

הבניין הוא שילוב מעניין של שיחזור ושיקום, כאשר פעולת השימור היחידה התמקדה בקיר המזרחי - מוקד התפילות שבו ממוקמים גם ספרי התורה - היחיד ששרד על שתי אומנותיו. בקיר זה בוצעו עבודות 'תחזוקה' בלבד להפחתת ועצירת נזקי הזמן והאקלים. לאור העובדה שכמה מהחזיתות היו מוסתרות על ידי בניינים צמודים, התיעוד ההיסטורי לא נגע בהן - והדבר איפשר למלצר חופש אדריכלי רב יותר.

גובה הבניין  החדש 24 מטר, בדומה לגובהו של בית הכנסת המקורי - גבוה בכ-6 מטר מהצעתו של לואי קאהן וב-4.5 מ' מהצעתו של דניס לסדון. קירות המבנה 'צפים', היות שהוא בנוי מעל בתי הכנסת הספרדיים, שהחשוב בהם הוא בית כנסת הרמב'ן. הגישה למבנה נעשית דרך מעבר להולכי רגל, הניצב  לקארדו - רחובה הראשי של ירושלים הביזנטית. גרם מדרגות ההולך וצר עובר מתחת למבנה ישיבה עתיק, ונפתח אל חצר מוארכת הגובלת בחזית בית הכנסת שמתנשאת מעליה. מרפסת צפייה העוטפת את הכיפה מאפשרת (למי שזוכה להגיע אליה) ליהנות ממראות העיר העתיקה.

הרשות לפיתוח הרובע היהודי שקידמה את הפרויקט קיוותה לחדש את ימיה של 'החורבה' כקדם. מעבר להתעניינות הרבה שהמבנה החדש מעורר, ההצלחה עדיין נתונה בספק. פתיחת בית הכנסת לוותה בהפגנות מצד האוכלוסייה המוסלמית שראתה ביוזמה שינוי הסטטוס־קוו בעיר העתיקה, ומצד קבוצות יהודיות - חילוניות ודתיות - שחששו מפגיעה במשמעות החורבה כסמל לאומי. 

תקנות שנוסחו במטרה להשיג איזון בין האינטרסים החילוניים והדתיים - בכך שהותרו סיורים מודרכים במקביל לתפילות היומיות - לא הועילו. כצפוי, בית הכנסת נוכס עד מהרה על ידי גורמים חרדיים והפגנות המחאה הסתיימו בקרבות אגרופים בין חרדים לחילוניים בין כותלי בית הכנסת. 

חשוב לציין, שעל אף חשיבותה הלאומית של 'החורבה', התחרות היחידה שהתקיימה על תכנונה מעולם לא מומשה. לאור המאמצים הרבים שהושקעו בפרויקט - אחד הגדולים מסוגו בארץ - הצלחתו האדריכלית שנויה במחלוקת, וחיוניותו כסמל לאומי נתונה בספק רב.





חזרה לגליון 83    back to issue 83