צמום בלי מום

המימד הקומפקטי

המונח קומפקטי מורכב משילוב בין שתי מילים כמעט נרדפות: חיבור (com) ו-ביחד(pact) . בהעדר מקבילה עברית למילה הלועזית 'קומפקטי', האקדמיה ללשון מציעה את המילה 'צמום', שהוא שילוב מעניין בין המילים 'צנום', 'צמוק' 'מצומצם' ו'מום', עם רמיזה קונוטטיבית ל'סיגוף' באמצעות המילה 'צום'. 

השילוב ה'קומפקטי' הזה גולש כמעט מעצמו לעבר האדריכלות, שייעודה המובהק הוא להקצות מקום לצרכים, פעילויות ופונקציות. וליתר דיוק - לארוז באופן קומפקטי את הפונקציות והפעילויות המתרחשות במרחב.

לא בכדי, חללים קומפקטיים מהווים מושא לתרגול כמעט בכל 'סטודיו', כאשר סטודנטים לאדריכלות מתבקשים לתכנן חללים 'צמומים'. בהיותם אתגר אדריכלי פיקנטי, הם  מחייבים את הסטודנט לחקור, להבין ולתכנן במינימום של מרחב - מקסימום של צרכים: 'בית (יביל) של הומלס', 'תא של אסיר או נזיר' - שבו ניתן לבצע את כל פעולות החיים הבסיסיות; 'תחנת אוטובוס' - המהווה מצד אחד נקודת ציון במרחב, ומצד שני מאפשרת לנוסעים להמתין בנוחות בכל מזג אוויר, להבחין באוטובוס המתקרב ולהיות מובחנים על ידי הנהג; או 'סוכה של שומר יערות' שבה ניתן לבלות בביטחה שעות רבות, תוך שליטה מירבית בכל המתרחש ביער.

הדוגמאות המוחשיות ביותר להקצנת היחס בין פונקציה למקום הן, כמובן, מבנים יבילים או כלי שיט, שבהם התמצות הוא תנאי קיומי. אולם, התבוננות באיכותם האדריכלית של מבנים שכאלה מצביעה על כך שהם מבטאים - לא רק צמצום סגפני של המרחב, אלא גם ובמיוחד יחס הדוק בין פונקציה לקונסטרוקציה, תוך השגת עמידות בתנאים קשים, נגישות, שימושיות, תחזוקה קלה,  ובקיצור - כל מה שמבטא יעילות אדריכלית )62 IA(.

מטרת המאמר הזה אם כן אינה, לדון במרחבים קטנים וקומפקטיים. הכוונה היא להדגיש את העיקרון שלא כל מה שקטן - קומפקטי, ולא כל מה שקומפקטי הוא בהכרח קטן; שקומפקטיזציה היא פעולה תכנונית פשוטה שעשויה לייעל באופן ניכר את תפקודו של המרחב, ללא תלות בגודלו.

כדי לעמוד על ההבדל בין קומפקטי כתוצר, לבין קומפקטיזציה כפעולת תכנון - ניתן להיעזר במתמטיקה המתייחסת לתכונות 'הומיאומורפיות' של מרחבים טופולוגיים. נשמע מפוצץ, אבל מדובר בסך הכל בשינוי המרחב באמצעות כיווץ, מתיחה או ארגון מחדש.

העובדה שמדובר בתכונה ללא קשר מחייב לגודל מצביעה על כך שקומפקטיזציה היא גורם איכותי ולא כמותי. כלומר, עניין של 'אופי' ולא של 'יופי' (1). 

נקודת המוצא הזאת עשוייה לשפוך אור על מספר מונחים שקנו לאחרונה שבת בעולם האדריכלות. הראשון בהם הוא 'אדריכלות בת-קיימא' - מושג שגור ושחוק שווריאנטים שלו מאיירים בסתמיות יומרנית כמעט כל התייחסות ל'אדריכלות ירוקה'.

מדובר בעצם בשאיפה ליצור איזון מושכל בין 'הוצאה' ל'הכנסה' באמצעות התייעלות תפקודית. או במילים אחרות - לבצע פעולת קומפקטיזציה לצורך התייעלות שתמנע ביזבוז משאבים. למרבה הצער, במקום לדבר על אדריכלות יעילה ועמידה - נושא ה'קיימות' מושת על גבי סיסמאות ריקות מתוכן, כמו: 'מחויבות לדורות הבאים'; 'מיחזור' (בין אם הוא יעיל ובין אם לא); הפקת אנרגיה (בדרך כלל במקומות שלא נועדו לכך); ופיתוח חברתי המבוסס על שיווין חברתי - בעיקר בחברות קפיטליסטיות שאין כל סיכוי שבעולם למצוא אותו דווקא שם (2). 

היות ש'קומפקטיות' מרחבית היא כמעט מילה נרדפת ל'יעילות תפקודית', היא מצויה, מחוסר ברירה, במבנים קטנים וסגפניים. אולם אין לשלול את קיומה גם במבנים גדולים ומרוווחים, חלקם נתפסים על פניהם כבזבזניים, במיוחד על ידי 'שוחרי הסביבה'. 

בהקשר זה ניתן להתייחס לקניונים המנצלים ביעילות את תנועת הקונים ב'חנויות-העוגן' להגברת הפעילות המסחרית של פונקציות אחרות - חנויות קטנות ובתי־קפה, כמו גם את מיזוג האוויר המרכזי - מתוך מחשבה שהאנרגיה שהייתה דרושה למזג את כל הפונקציות האלה בחוץ (ובכלל זה גם את הרחוב), הייתה אינסופית.

דרך מקובלת לכמת קומפקטיזציה היא באמצעות 'שיעור הצפיפות' - המהווה נקודת מפתח במושג חדש יחסית - 'העיר הקומפקטית'. היבטיה הרבים של ה'עיר הקומפקטית' נידונים בהרחבה בספרם של מייקל ג'נקס, אליזבט ברטון וקטי ווילאמס: 'העיר הקומפקטית - מודל עירוני בר־קיימא'.

העיקרון החשוב לענייננו הוא הקשר ההדוק שמודגש - בכל המאמרים המרכיבים את הספר - בין 'צפיפות', 'יעילות' ו'קיימות'. המאמר האחרון למשל, הדן בערים האוסטרליות, המונח קומפקטי )tcapmoc( מורכב משילוב בין שתי מילים כמעט נרדפות: חיבור (moc) ו-ביחד )tcap(. בהעדר מקבילה עברית למילה הלועזית 'קומפקטי', האקדמיה ללשון מציעה את המילה 'צמום', שהוא שילוב מעניין בין המילים 'צנום', 'צמוק' 'מצומצם' ו'מום', עם רמיזה קונוטטיבית ל'סיגוף' באמצעות המילה 'צום'. 

השילוב ה'קומפקטי' הזה גולש כמעט מעצמו לעבר האדריכלות, שייעודה המובהק הוא להקצות מקום לצרכים, פעילויות ופונקציות. וליתר דיוק - לארוז באופן קומפקטי את הפונקציות והפעילויות המתרחשות במרחב.

לא בכדי, חללים קומפקטיים מהווים מושא לתרגול כמעט בכל 'סטודיו', כאשר סטודנטים לאדריכלות מתבקשים לתכנן חללים 'צמומים'. בהיותם אתגר אדריכלי פיקנטי, הם  מחייבים את הסטודנט לחקור, להבין ולתכנן במינימום של מרחב - מקסימום של צרכים: 'בית (יביל) של הומלס', 'תא של אסיר או נזיר' - שבו ניתן לבצע את כל פעולות החיים הבסיסיות; 'תחנת אוטובוס' - המהווה מצד אחד נקודת ציון במרחב, ומצד שני מאפשרת לנוסעים להמתין בנוחות בכל מזג אוויר, להבחין באוטובוס המתקרב ולהיות מובחנים על ידי הנהג; או 'סוכה של שומר יערות' שבה ניתן לבלות בביטחה שעות רבות, תוך שליטה מירבית בכל המתרחש ביער.
מגיע  למסקנה שיעילות העיר תלויה באפקטיביות התחבורה הציבורית, או ליתר דיוק - בקיצור המרחק שבין התושבים למגוון השירותים שהעיר מציעה להם.

בעניין זה ראוי להדגיש, שעיר שהתימצות אינו טבוע בה, כלל אינה עיר - שהרי זהו בעצם העיקרון המבדיל אותה מכפר. בהקשר זה, הכנסת מימד פרקטי לעיר שתוכננה במקורה ככפר, משולה לניתוח לקיצור קיבה - מעין פתרון של אין מוצא שבא לחפות על כשלים תכנוניים. 

הצורך בקומפקטיזציה נכון במיוחד לגבי הערים המודרניות שתוכננו בהשפעת רעיון 'עיר הגנים' של האוורד אבנעזר מתחילת המאה ה-19 - שאת תוצאותיה הבלתי עירוניות ניתן לראות כמעט בכל הערים החדשות בישראל: באר-שבע, אשקלון, אשדוד, ואפילו חלקים מסוימים ב'תוכנית גדס' של צפון תל אביב, שלא לדבר על רמת אביב. 

מבחינה פרקטית - מדובר בדרך כלל ב'עירוב שימושים' והגדלת הצפיפות - באמצעות תימצות, כיווץ וחיבור, ממש כמו במתמטיקה. למרות שהדבר נתפס בדרך כלל כ'הוצאה כבדה שיש לדחותה משום שהיא מעיקה על התקציב', תהליך הקומפקטיזציה עשוי להיות הרבה יותר פשוט מאשר הוא נתפס. 

לעתים קרובות מדובר בסך הכל בביטול פעולה תכנונית שנעשתה בטעות, כמו למשל: חיבור בין רחובות ללא מוצא האופייניות לשכונות פרווריות, אך מצויות בשפע גם בתוך הערים החדשות; ביטול ניתוקים היסטוריים בין שכונות הגובלות זו בזו אבל תושביהן מעולם לא ראו זה את זה - כגון 'שיכון בבלי' ו'שיכון הוותיקים' ברמת גן. 

ייעול פשוט אף יותר בין מערכות עירוניות ניתן להיעשות באמצעות ביטול כל ההתעללויות התעבורתיות שנועדו למנוע במזיד תנועת כלי רכב רציפה, והדוגמאות המוחשיות ביותר הן רמת אביב ג' ואפקה - שתי שכונות יחסניות, המתחרות ביניהן על מידת הפלצנות באמצעות תמרור אחד המונע את הקשר ביניהן; וכמובן הרצליה פיתוח, שכדי לחצות בה את רחוב 'שלווה' צריך להתבלבל בעלות של חצי טנק דלק.

מעניין לציין  שהתופעות האלה מקבלות מימד קטסטרופלי דווקא במקומות שבהם מתגוררים מקבלי ההחלטות - באפקה ניתן לפגוש במכנסיים קצרים את ראש העיר לשעבר שלמה להט; בהרצליה פיתוח מתגורר ראש העיר לשעבר אלי לנדאו; וברמת אביב ג' מתגורר רק מי שיכול להרשות לעצמו, למרות שהיא הוקמה בשנות השבעים כ'שיכון לזוגות צעירים'.

יש לציין, שלמרות שקומפקטיות היא מימד תכנוני חשוב, האדריכלות אמורה לספק מגוון רחב של צרכים - חומריים כרוחניים. בהקשר זה ניתן לכלול פונקציות שייעודן המוצהר הוא יצירת תחושת מרחב המתקבלת דווקא משטחים פתוחים ונקיים מפעילויות; חללים שמטרתם להרשים - כגון לובי של משרדים; או ריאות ירוקות שייעודן המובהק הוא לשחרר את המשתמש מצמימות קלסטרופובית.

הנקודה הזאת עשויה לשפוך אור על אחד המונחים הנפוצים כיום בעולם התקשורת בכלל, ובאדריכלות המשרדים בפרט - ה'מרחב הפתוח' - (ecapS nepO). באמצעות המונח הזה אני מקווה להגיע גם אל ה'מום' שב'צמום', ולסכם איתו את הדיון. 

שיטת ה-ecapS nepO  הוצגה לראשונה בשנות החמישים  כפתרון למערכות העיתונים הגדולות, ואומצה בהמשך לכל משרד היי־טק שבו לא ניתן לספק לעובדים חדרים נפרדים, אבל גם לא צריך - משום שהם ישמחו לעבוד שם בכל מקרה. למרבה האירוניה, הדבר נכון כיום גם לגבי משרדי האדריכלים, שבהם פינת מחשב קטנה ו'צמומה' מחליפה את שולחן השרטוט הגדול והמרווח.

יתרונה הגדול של שיטת המרחב הפתוח בכך שהיא מצליחה לקיים פונקציות רבות על שטח קטן תוך שימור תחושת המרחב. הכל כמובן למראית עין, משום שייעודו האמיתי של מרחב כזה הוא ליצור רושם של מקום עבודה גדול ומבוסס, לחסוך במקום (שלא לדבר על קירות), ובמיוחד - לשלוט באופן פשוט וגלוי בעובדים (שאינם יכולים לגרד באף בפרטיות, אף פעם). וזו בהחלט עשויה להוות דוגמה אולטימטיבית ל'מום' שב'צמום'.  

הערות שאפשר גם בלי:

1. הספר: 'מבנים קטנים - מגורים קומפקטיים, מבנים ארעיים, החדר המודולרי', שראה אור לאחרונה בהוצאת כתב העת הגרמני LIATED, מאויר באוסף אטרקטיבי של מבנים קטנים ו'ממזריים', המדגימים את הקשר המסורתי בין 'קומפקטיות' לגודל.

2. דיון ממצה בעניין ביזוי המונח בר-קיימא ניתן למצוא ב'מדריך החדש לבנייה ביו־אקלימית' בהוצאת היחידה לאדריכלות ובינוי ערים במדבר, אוניברסיטת הנגב (2010). 

3. המונח 'עיר קומפקטית', המשויך בטעות לג'יין ג'ייקובס, מחברת הספר 'מותן וחייהן של הערים האמריקאיות' (1961), הוטבע לראשונה רק בשנת 1973 על ידי ג'ורג' דנציג ותומס סאאטי - שני מתמטיקאים שראו בהתייעלות העיר תנאי הכרחי לחיסכון במשאבים.





חזרה לגליון 83    back to issue 83