בה''ד 1 כמשל

גילגולי ''עיר הבה''דים''

בית המשפט העליון אילץ לאחרונה את משרד הביטחון לבסס את תכנון 'עיר הבה'דים' ההולכת ומוקמת בנגב כאילו הייתה יישוב אזרחי. בעתירה שהוגשה על ידי 'אדם טבע ודין' נטען, שמעבר להיותם מסגרת צבאית, מחנות הצבא מתוכננים לספק מכלול מקיף של צרכים אזרחיים. יתרה מכך, בין מחנות צה'ל וסביבתם מתפתחת השפעה הדדית רחבת היקף: מעבר לעובדה שלנתוני הסביבה יש השפעה מכרעת על אופי הבנייה ותפקודה, הפעילויות המבצעיות המתרחשות בבסיס ובסביבתו מגבילות את השימוש בשטחים הפתוחים. יתרה מכך, נוכחותם הזמנית והקבועה של אלפי החיילים, ובמיוחד אנשי הקבע ומשפחותיהם, מהווה גורם משמעותי בהתפתחות האזור. 

ההחלטה להעתיק ממרכז הארץ כמה מהבסיסים הענקיים שהתנחלו בו, היא פועל יוצא של מדיניות הפיזור. תכליתה לחזק את יישובי הפריפריה תוך הקלת העומס על יישובי הליבה הקורסים תחת נטל הביקוש, המאיים על רזרבות הקרקע הפנויות. בין המחנות הנבנים כיום במסגרת זו ניתן למנות את 'עיר הבה'דים' המוקמת כעת בצומת הנגב; הקמפוס הטכנולוגי בסמוך לאוניברסיטת באר שבע; קריית המודיעין במרחב ליקית־עומר; בסיס חיל־האוויר בנבטים; ועידכון מחנה הדגל של צה'ל בה'ד 1 - מקום משכנו האגדי של בית הספר לקצינים.

מפקד בה'ד 1 הוא קצין בדרגת אלוף משנה. אולם ההיסטוריה מוכיחה שמרבית מפקדיו הרחיקו לכת והגיעו לדרגת אלוף ומעלה - חלקם היו רמטכ'לים, חברי כנסת ושרים. ביניהם חיים לסקוב שהקים את קורס הקצינים הראשון (ועל שמו נקרא הבסיס) ביחד עם צביקה גילת, מאיר זורע, ישראל טל, אברהם יפה, יצחק חופי, מאיר פעיל, צבי בר, אורי שמחוני, מתן וילנאי, דורון רובין, יורם יאיר, שמואל ארד, אילן בירן, שאול מופז, זאב זכרין, גיורא איילנד, יצחק איתן, אלעזר שטרן, מוני חורב, עמוס בן אברהם, יוסי היימן, גל הירש; נדב פדן, אהרון חליוה, ויהודה פוקס.

גידול מאסיבי במסגרות הצבא לפני ואחרי מלחמת ששת הימים, יצר צורך מוגבר במפקדים. על רקע זה הוחלט לבנות בית ספר מרכזי לקצינים, לאחר ששוכן קודם לכן במבנים מזדמנים במחנה אליהו בנתניה, במחנה 80 ליד חדרה ובבסיס סירקין ליד פתח תקווה. 

כבסיס ההכשרה של שכבת הפיקוד בצבא, בה'ד 1 מהווה גורם משפיע - לא רק על דפוסי החשיבה והתנהגות החיילים, אלא גם על אלה של תושבי המדינה בכלל. במדינה שבה לצבא ישנה משמעות קיומית, קציני הצבא היו ונשארו עתודה עיקרית להנהגת המדינה.

תכנון עיר הבה'דים בכלל ובה'ד 1 בפרט היוו במשך שנים פרויקטים מרכזיים ב'ענף עבודות' במשרד הביטחון, ששמו שונה בהמשך ל'ענף בינוי ואחסון', ולימים - 'מרכז בינוי'. 

הרעיון לבנות בסיס מרכזי לבית הספר לקצינים לצד מספר בסיסי הדרכה נוספים הועלה כבר לאחר מלחמת העצמאות. לצורך זה, הוכנה כבר בשנת 1950 תוכנית מפורטת שהתבססה על קמפוס של מבנים טרומיים חד-קומתיים במקום אוהלי המגורים שאיכלסו את מחנות הצבא הבריטי. 
בה'ד 1 תוכנן במקורו להיות שלב ראשון במה שמכונה היום 'עיר הבה'דים'. הסכימה התכנונית התבססה על מתחמים ריבועיים הממוקמים זה לצד זה, תוך ניצול מערכת תמיכה משותפת. בפועל נבנה מבנן אחד סביב רחבת מסדרים משוקעת שמולאה - בהעדר משמעות אחרת - באימת הרס'ר המיתולוגי טאיטו 'כמקום שאסור לחצותו 'לשווא'.

המיקום בנגב נעשה ברוח תפיסתו של בן גוריון שדגל ב'הפרחת השממה' - תפיסה שבאה לידי ביטוי בין היתר בהקמת אוניברסיטת הנגב בבאר שבע וכן בהעתקת ביתו הפרטי לשדה בוקר. בתחילה הוצע להקים את העיר באזור ממשית - לא הרחק מהכור הגרעיני בדימונה. 

הכוונה הייתה לבנות 'עיר בה'דים' בדומה לזאת המוקמת כיום בצומת הנגב. הרעיון להקים 'עיר בה'דים' התעורר שוב לאחר מלחמת סיני. לצורך זה אף הוקמה ה'ועדה לתכנון עיר צבאית בנגב' שהמליצה על 'ריכוז כל הבה'דים ובכלל זה גם את מפקדת פיקוד דרום (...) '. התוכנית התבססה על שילוב בין מחנה צבאי ועיר אזרחית המתפרנסת מאספקת שירותים במרכזו. התוכנית דיברה על יישוב של כ-10,000 תושבים, הכולל את אנשי הצבא ומשפחותיהם.

תוכנית מעובדת של העיר נמסרה בשנת 1957 לידי 'רשות עיר הבה'דים' - שקבעה באפריל 1958 את מיקום העיר ב'מישור חווה' לרגלי הר אריכא - כארבעה ק'מ צפונית לעיירת הפיתוח (דאז) מצפה רמון. המיקום נבחר בשל הסמיכות לשטחי האימונים, הקירבה לכביש באר-שבע אילת, קו המים, תנאי האקלים הנוחים, ועיירת פיתוח כושלת שהייתה זקוקה לזריקת עידוד דמוגרפית, חברתית וכלכלית.

הוחלט שהבסיס החדש יכלול - מלבד בה'ד 1, בה'ד 9, ובה'ד 14 - גם גדוד טירונים, בסיס נח'ל, מסגרת אימוני שריון וכן שדה תעופה - הכל אמור היה להתנהל תחת מסגרת אירגונית אחת. גמר התכנון נקבע לינואר 1959 וגמר הבנייה - קיץ 1960. ההערכה התקציבית הסתכמה ב-20 מיליון לירות (סכום עתק אז). בהתאם לכך עובדה תוכנית כללית שהתבססה על ריכוז מתקני הדרכה, תחזוקה, שירותים ומינהלה לכל הבה'דים, פרט לבה'ד 1 שיועד לתפקד כיחידה עצמאית.

התוכנית מעולם לא יצאה אל הפועל מטעמי תקציב ובנובמבר 1961 מונתה ועדה חדשה לתכנון בה'ד 1 במצפה רמון. הפרוגרמה שהוגשה בתחילת 1962 כללה: מגורים, משרדים, אולמות הרצאות וחדרי לימוד, מחסנים, מטבח וחדרי אוכל, מתקני חינוך ובידור, מתקנים בסיסיים, מתקנים לרכב, מטווחים ומתקנים לאימון גופני. 

בשל היקף העבודה וחשיבות הפרויקט, הוחלט לראשונה בתולדות צה'ל לקיים תחרות מוזמנים בין מספר משרדי אדריכלים שנחשבו בשעתם למובילים: ביניהם הזוכים צבי הקר ואלדר שרון, בייעוצו (בלבד מטעמים מצפוניים) של פרופ' אלפרד נוימן - צוות אוונגארדי שזכה שנה קודם לכן בתחרות לתכנון עיריית בת-ים. תכנון הקונסטרוקציה נעשה על ידי פרופ' וינוקור מהטכניון. המתחרים האחרים היו: יצחק מור; אבא אלחנני; ויעקב שלגי.

הבנייה החלה ב-1964 והסתימה ב-1968. הסכימה שהתבססה על ריבוע של מאה מטר, נבנתה, לדברי הקר 'בהשראת המסגד הגדול בסמרה, עירק. במהלך השנים נוספו לבסיס מבנים שונים בהתאם לצרכים, בעיקר במתחם הרווחה שהיה אמור במקורו לשרת גם את בסיסי ההדרכה הנוספים. 

להקמת הבסיס דווקא במקום זה נודעה כאמור חשיבות לאומית, והתכנון האדריכלי שאף להצדיק זאת. השימוש בבטון היה אז נפוץ ותאם את האדריכלות החסכונית שבה נבנו במקביל מרבית מבני הציבור הגדולים - אוניברסיטת הנגב, מבני מגורים בבאר שבע, בית ספר שדה בחצבה, ומוזיאון ישראל ברמת אביב. דגש מיוחד הושם על המימד הביטחוני, הגנה בפני מזג האוויר המידברי, וחזרתיות צורנית שהיתה אופיינית לאסכולת נוימן - דוד אנטול, ברוצקוס (בפקולטה לחקלאות ברחובות), ישראל גודוביץ' (בית ספר שדה בחצבה), ודוד ינאי (בית הלוחם בחיפה). 

כידוע, העיר הזנוחה של מצפה רמון מעולם לא הגיעה לקירבת הבסיס, שבידולו המרחבי רק חיזק את יוקרתו הלאומית. אם כי אין ספק שעצם קיומו שם תרם לחיזוק משמעותו של האזור כולו. 

בהיותו הבסיס הצבאי הראשון שתוכנן על ידי צה'ל (שאר הבסיסים התאכלסו בעיקר במחנות הצבא הבריטי), בה'ד 1 מהווה נקודת ציון בבנייה הצבאית בפרט ובאדריכלות הישראלית בכלל. היקפו של הפרויקט והשאיפה להטמיע בו ערכי מופת חברתיים ואדריכליים, יצרו בסיס להשתנותו ההדרגתית של הבסיס במהלך ארבעים שנות קיומו - מה שניתן בהחלט לכנות בנייה בת-קיימא.

עד שנות האלפיים בה'ד 1 שימש להדרכת קצינים בלבד, בעוד שהקצינות הוכשרו בבה'ד 12 (כיום בית הספר לפיקוד). בעיקבות הקמפיין לביטול האפליה המגדרית, בתחילת שנות האלפיים הצטרפו לקורס גם נשים, ובאפריל 2005 אוחדו שני בתי הספר לקצינים (בה'1 ובה'ד 12) והכשרת כל קציני היבשה מתקיימת כיום בבה'ד 1.

אחת המגרעות הבולטות של אדריכלות המקדימה את זמנה היא הפער הגדול הנוצר בינה לבין המשתמש, המורגל מן הסתם ל'מוכר' ו'לידוע'. הדבר בולט במיוחד במקומות בהם החיכוך בין המבנה למשתמש אינטנסיבי.
עם כל מעלותיה המבניים והביטחוניים של אדריכלות הבטון החשוף, היא הייתה ונשארה שנויה במחלוקת. המסגרת הקשוחה במיוחד של בה'ד 1 מאלצת את הצוערים להשלים גם עם האדריכלות הקשוחה והטוטאלית, אך ספק אם היא לא הייתה נתפסת על ידם כמנוכרת בתנאים אחרים. היתרון היחיד שניתן לראות באדריכלות כזאת הוא עיקרון ההכבדה הגובל בסיגוף - אגב, לא רק ברמת הבניין, אלא גם ברמת המתחם שבמרכזו מגרש מסדרים ענק, שהמעבר דרכו נחשב ל'עבירת משמעת חמורה.'

בעניין זה, ראוי לציין, שבניגוד להצהרת האדריכל כאילו האדריכלות נועדה לשרת את האדם - בפועל הוא חש בה קטן וכנוע.

בהתחשב בעובדה שתפיסת הבנייה בצה'ל השתנתה בשנים האחרונות ללא היכר ואיתה גם תפיסת האדם, למבני הרווחה שנוספו במהלך השנים נודעת חשיבות רבה. הבולטים בהם: בית הכנסת החדש הניצב 'כסנה בוער' ליד בית הכנסת המקורי; מבני מגורים ידידותיים יותר למשתמש; חדרי הרצאות; אולם ספורט שלא היה מבייש את הטובים שבמרכזי הכושר האזרחיים; ובית הכנסת החדש - כולם מתפקדים כגורם ממתן ומרכך למבנים הסגפניים של הקר-שרון.





חזרה לגליון 83    back to issue 83