הולילנד, עיר הקוידעש

דבר העורך
הולילנד, עיר הקוידעש


עדיין לא הצלחתי להבין למה אומרים שפרויקט הולילנד אינו מתאים לירושלים - עיר שמאז שהשלטון בה עבר לישראל מהמנדט הבריטי, בנתה את המכוערים שבבנייני הארץ, ולא היססה להרוס את היפים שבבנייניה. עיר שראשיה המושחתים נבעטים כלפי מעלה אל הכנסת והממשלה, כמו הנעל של העיתונאי הבגדדי אינעל אבוהו, שעפה לכיוון הנשיא בוש ישמרהו האל - לך תדע היכן זה ייעצר. הרי בקלות רבה ניתן לקשר את הפרויקט המשתין עלינו מגבוה לצלילי 'גשר המיתרים', ל'תוכנית ספדיה' שעדיין אורבת בפתח, ל'מוזיאון הסובלנות' שאבדה לנו, לבית ראש הממשלה שעדיין ממשיך להיבנות, ל'הבימה' שחמקה לנו מתחת לידיים, להיכל התרבות על איזו תרבות מדברים, ולמגדל בבל שיהיו כאלה שגם את תיכנונו ידביקו לאדריכל הוותיק רם כרמי.

למה מכנים את הפרויקט הזה 'מפלצת אדריכלית', הרי הוא תוצר מובהק של מדיניות התכנון הגורסת שגבוה זה טוב לעיר, כי זה צפוף. תראו כמה פרצופים ממלכתיים הוא מצליח לאכלס על גבעה ירושלמית אחת - שופטים, פרופסורים, עורכי דין, נוטלי שוחד, מעניקי מתנות, פרוטקציונרים, סתם בעלי קשרים, כדורגלנים, אנשי צבא, בעלי חומוסיות ואוכלי טחינה. אנשים טובים שכל ישראלי פוגש במהלך חייו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ארץ האילתורים והפלאברות, ארץ אוכלת יושביה, תרבותה ומוסריותה; ארץ שבה עוד לא למדו שהמושג 'כבוד האדם' כולל גם את כבוד השכנים, שאצלם הצפיפות היא דרך חיים. ארץ הקודש שבה משתמשים במונח 'אור לגויים' כפטנט לחיסכון באנרגיה.

ואגב אנרגיה - מישהו חשב כמה דלק הפרויקט הזה חוסך כשהוא מאפשר לדיירים לראות ביום בהיר גם את הים של תל אביב וגם את מה שהיה פעם ים המלח? כמה מים ניתן לחסוך כשמורידים את המים בקומות העליונות, וזה שוטף את האסלות בקומות התחתונות, ומשם היישר לשדות של יריחו? (על זה עוד אף אחד לא חשב); כמה רוגלאך, בורקס ודיאט ספרייט ניתן לחסוך כשהאדריכל, מהנדס העיר, ראש העיר, והיזם יכולים לקיים ישיבה של הוועדה המקומית בין כותלי הכלא, כאשר הסוהר יכול לשמש עד מדינה בילט־אין?

אני יודע שאדם חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו, אבל אני זוכר היטב שאמרו את זה רחמנא ליצלן גם על דמיאניוק, אחול'מניוק. עם עורכי דין מוכשרים כמו שיש לנו היום, כולנו אשמים עד שלא הוכחה זכאותנו. זכאות לקצת חופש מהמנהיגים השיכורים, מהפוליטיקה המתעתעת בנו, מהחיפזון שמאפיין את ההחלטה להזיז את בית החולים ברזילי, ומהפזיזות לשנות בתוך שלושה חודשים את 'חוק התכנון והבנייה' ששרד חמישים שנה. עם כל הצורך לעדכן אותו, אפילו ראש ממשלה הכבול בהסכמים קואליציוניים צריך להבין, שהבעיה היא דווקא בעודף הכוח שיש לרשויות המקומיות, ולא להיפך.


הפסיכולוג הנודע קארל גוסטב יונג אמר, שבמקום שיש שלטון אין צורך באהבה, ובמקום שיש אהבה אין צורך בשלטון.

ואני מוסיף אם יורשה לי, שבמקום שבו מאבדים שליטה בגלל ש'אהבת העיר' מתורגמת ל'אהבת בצע', אין כל סיבה לבנות.

אדריכל ד'ר עמי רן





חזרה לגליון 81    back to issue 81