המימד הסינרגי של האדריכלות
מס ערך מוסף
המימד הסינרגי של האדריכלות
אם יש מאפיין שמבדיל אדריכלות מתוצרים אחרים הריהו המימד הסינרגי הטבוע בה מעצם טיבה. סינרגיה היא מצב שבו התוצאה גדולה מסכום מרכיביה. כלומר, כאשר פרט ועוד פרט שווים יותר משניים. מקורו של המונח במילה היוונית synergos שמשמעותה - עבודת צוות המתבצעת על ידי מספר פרטים החוברים לביצוע משימה שאיננה ניתנת להשגה על ידי כל אחד מהם בנפרד.
עיקרון הסינרגיה - כלומר הערך המוסף המתקבל כתוצאה מחיבור בין מספר פרטים - אינו ייחודי לאדריכלות. דוגמאות שלו נפוצות בכל המערכות האורגניות, ובראשן עולם החי המורכב מצירוף חזרתי של תאים שהשוני ביניהם מזערי. ייחודה של הסינרגיה באדריכלות נובע מכך שלמרות היותה תוצר מלאכותי, היא מתנהגת כתוצר אורגני המורכב ממרכיבים מחוללים (generative) שמקבלים את הווריאנטיות שלהם ממרכיבים בלתי-מחוללים. מרכיב 'מחולל' הוא כל משתנה הדרוש לקיומו של תהליך, בעוד שמרכיב בלתי-מחולל הוא כל משתנה שהיעדרותו מהתהליך אינה פוגמת בהשלמתו (69 AI). במילים אחרות - בעוד שמרכיבים מחוללים אחראים לעצם קיום התהליך, המרכיבים הבלתי מחוללים מבטיחים את ייחודו. הדבר דומה למרשם של עוגה שעל פיו ניתן לאפות אין-סוף עוגות. בעוד שהמרשם מכיל רשימה של מרכיבים מחוללים בלבד: טעמה המיוחד של העוגה מתקבל דווקא מהפרשנות החד-פעמית שלו; יכולות האופה; איכויות המרכיבים ותנאי האפייה. הייחוד הסינרגי של האדריכלות נובע מכך שהוא מובנה בפעולת התחימה (bordering) המייצרת באותה עת הפרדה וחיבור (differentiation and integration). היות שהתכלית הבסיסית ביותר של האדריכלות היא להסדיר אינטראקציות במרחב, האמצעים להשגת המטרה הזאת - חומרי בנייה, סגנון, ואופנות מתחלפות - מקבלים משמעות משנית. מבחינה חברתית אין הבדל מהותי בין הפרדה המתבצעת באמצעות תיחום קונספטואלי (למשל גבול בין רשויות מקומיות), תיחום מסומן (למשל מגרש כדורסל), קיר נמוך (למשל גדר בין חצרות), או קיר גבוה (למשל חומת ההפרדה בין ישראל לרשות הפלסטינית).
המשותף להם הוא שקיר אחד יוצר שני מרחבים; תיקרה של דירה אחת משמשת ריצפה של הדירה שמעליה; קבוצת בתים יוצרת רחוב; מספר רחובות - שכונה; מספר שכונות - יישוב, וכן הלאה.
העיקרון הסינרגי הזה בא לידי ביטוי בכל רמות התחימה - החל מרמת התוכנית והחתך וכלה בעיר. ניתן להדגים אותו באמצעות חיבור בין מבנים (למשל מכולות) המוצבות זו לצד זו. בעוד שהצבתן בצמידות תניב מבנה ששטחו כפול משטח מכולה אחת, הצבתן במרחק של (נאמר) מכולה נוספת תניב - בנוסף לשטח הכפול - גם חצר הכלואה ביניהן. קירוי החצר באמצעות תקרה או מכולה נוספת ישדרג את החצר למרפסת, ותוספת של שני קירות בלבד תהפוך את המרפסת לחדר. דואליות מובנית כזאת אובחנה כבר במאה הרביעית לפנה'ס על ידי הפילוסוף היווני הרקליטוס (sutilcareH), שטען בחיבורו 'אחדות ההפכים' שכל אובייקט מגדיר למעשה גם את ההפך המוחלט שלו. כך למשל - אישה מוגדרת כ'אישה' אך ורק אם היא נשואה לבעל, המוגדר ככזה רק אם הוא נשוי לאישה. המתמטיקאי הגרמני ג'ורג' הגל השתמש ברעיון הזה במאה התשע עשרה בספרו The Phenomenology of the Mind, כדי לבסס את הטענה שהעולם האובייקטיבי נתפס תמיד באופן סובייקטיבי. הקשר הבלתי נפרד הזה בין ה'נייח האובייקטיבי', ו'המשתנה הסובייקטיבי' עומד גם במרכז ההוויה האדריכלית.
העיקרון הזה שימש בסיס להתפתחות מספר תיאוריות סוציו-מרחביות החל משנות השישים: האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית שגזרה משמעויות חברתיות מצורת אירגון המרחב של חברות פרימיטיביות (לוי שטראוס, רומן יעקבסון); הגישה הטריטוריאלית שטענה שתחימת קטגוריות וההגנה עליהן טבועה בנו מעצם היותנו יונקים (עמוס רפופורט); ותאוריית תחביר המרחב (Space Syntax) שגורסת החל משנות השמונים שאיפיון האדריכלות המהותי ביותר נעשה באמצעות התחימה ומידת החדירות שלה (Bill Hillier).
תפיסת מרחב שבה החללים הפתוחים מהווים איזון והשלמה לחללים הבנויים, משמשת למעשה בסיס לכל תאוריית ה'יין' וה'יאנג', החולשת מקדמת דנא על כל תחומי החיים במזרח הרחוק. ביטויה האדריכלי הנפוץ ביותר של גישת ה'יין' וה'יאנג' הוא ב'ריק' (Void) המשמש מושג מפתח באדריכלות היפנית. על פי תפיסה זו ה'יין' הוא מקור החיים של ה'יאנג' אך אין לו שום קיום בלעדיו.
על בסיס זה ניתן לומר, שבמרחב סינרגי החללים הסגורים מהווים גורם מחולל, והחללים הפתוחים הכלואים ביניהם הם משתנה בלתי מחולל המעניק להם את ייחודם ובכך משלים אותם.
כאמור, יחסי הגומלין האלה אופייניים למערכות אורגניות - כאלה שמתפתחות מן הפרט אל הכלל, אך נעדר כמעט ממערכות מתוכננות המתפתחות מן הכלל אל הפרט. בקטגוריה הראשונה ניתן לכלול יישובים ורנקולריים, ובשנייה - כל עיר מודרנית - וערים כמו אשדוד, מודיעין או אלעד, מדברות בעד עצמן.
העיקרון הזה מאפיין למעשה את כל תוצרי האדריכלות המוכרים ללא הבדל בין תרבות או מקום: החצר הפנימית האופיינית לאדריכלות הים-תיכונית; הקלויסטר האופייני לאדריכלות המנזרית; הליוואן שסביבו מאורגנים כל חללי הבית הערבי; הפטיו הספרדי על גינותיו המעוצבות; 'בית ארבעת המרחבים' התנ'כי; וכל מבני הבלוק האירופאיים, שפיתוח מודרני שלהם ניתן לראות ב'מעונות עובדים' של אריה שרון, ופיתוח פוסט-מודרני - בפרויקט 'רוזמרין' של רם כרמי. בכולם השטח הכלוא בין המבנים מהווה מרכז התרחשותי, למרות שהוא אינו אלא תוצר לוואי של השטחים הבנויים.
בלי להתעמק מדי באופיים הייעודי של כל אחד מסוגי המבנים האלה, ניתן לקבוע שיתרונם ביעילותם המרחבית, כלומר, בהשקעה קטנה יחסית שמניבה תוצאה גדולה.
העיקרון הזה מבדיל באופן גורף (אם כי לא מוחלט) בין מבנים הפרושים אופקית באתר, לבין מבנים המוצבים בו כאובייקטים עצמאיים. בעוד שבמקרה הראשון אירגון השטחים הסגורים והשטחים הפתוחים נעשה בפעולה אחת, במקרה השני - פיתוח השטחים הפתוחים דורש התייחסות בנפרד.
יעילות מרחבית נחשבה מאז ומתמיד אמת מידה לשיפוט האדריכלות, ולא בכדי היא אומצה על ידי הקהילה הבינלאומית כתנאי בסיסי להגדרת אדריכלות 'בת-קיימא'.
למרבית הפליאה, מקורה של זניחת העיקרון הסינרגי הוא דווקא בדיסציפלינה המודרניסטית, שמצד אחד הטיפה לשיפור הפונקציונליות, אך מצד שני חילקה את המרחב הפתוח למרחבי משנה Zoning), ובכך היא קיבעה למעשה את כיוון הצמיחה מן הכלל אל הפרט, בניגוד לכיוון הצמיחה האורגני.
מעניין לציין, שהתפיסה הלא-סינרגית הזאת אינה נשארת ברמה האורבנית, והיא זולגת מן הסתם גם לרמת המבנה הפרטי באמצעות תכניות הבינוי המצמצמות את אפשרויות התמרון בין קווי בניין לוחצים - קווים שרירותיים שמכתיבים חצרות חיצוניות במקום חצרות פנימיות, בעיקר לפני ומאחורי הבתים.
חמשת הבתים המוצגים כאן מבטאים, כל אחד בדרכו, מידה כזו או אחרת של קשרים סינרגיים עם סביבתם - חלקם ברמת התוכנית, אחרים ברמת החתך.
עמי רן
המימד הסינרגי של האדריכלות
אם יש מאפיין שמבדיל אדריכלות מתוצרים אחרים הריהו המימד הסינרגי הטבוע בה מעצם טיבה. סינרגיה היא מצב שבו התוצאה גדולה מסכום מרכיביה. כלומר, כאשר פרט ועוד פרט שווים יותר משניים. מקורו של המונח במילה היוונית synergos שמשמעותה - עבודת צוות המתבצעת על ידי מספר פרטים החוברים לביצוע משימה שאיננה ניתנת להשגה על ידי כל אחד מהם בנפרד.
עיקרון הסינרגיה - כלומר הערך המוסף המתקבל כתוצאה מחיבור בין מספר פרטים - אינו ייחודי לאדריכלות. דוגמאות שלו נפוצות בכל המערכות האורגניות, ובראשן עולם החי המורכב מצירוף חזרתי של תאים שהשוני ביניהם מזערי. ייחודה של הסינרגיה באדריכלות נובע מכך שלמרות היותה תוצר מלאכותי, היא מתנהגת כתוצר אורגני המורכב ממרכיבים מחוללים (generative) שמקבלים את הווריאנטיות שלהם ממרכיבים בלתי-מחוללים. מרכיב 'מחולל' הוא כל משתנה הדרוש לקיומו של תהליך, בעוד שמרכיב בלתי-מחולל הוא כל משתנה שהיעדרותו מהתהליך אינה פוגמת בהשלמתו (69 AI). במילים אחרות - בעוד שמרכיבים מחוללים אחראים לעצם קיום התהליך, המרכיבים הבלתי מחוללים מבטיחים את ייחודו. הדבר דומה למרשם של עוגה שעל פיו ניתן לאפות אין-סוף עוגות. בעוד שהמרשם מכיל רשימה של מרכיבים מחוללים בלבד: טעמה המיוחד של העוגה מתקבל דווקא מהפרשנות החד-פעמית שלו; יכולות האופה; איכויות המרכיבים ותנאי האפייה. הייחוד הסינרגי של האדריכלות נובע מכך שהוא מובנה בפעולת התחימה (bordering) המייצרת באותה עת הפרדה וחיבור (differentiation and integration). היות שהתכלית הבסיסית ביותר של האדריכלות היא להסדיר אינטראקציות במרחב, האמצעים להשגת המטרה הזאת - חומרי בנייה, סגנון, ואופנות מתחלפות - מקבלים משמעות משנית. מבחינה חברתית אין הבדל מהותי בין הפרדה המתבצעת באמצעות תיחום קונספטואלי (למשל גבול בין רשויות מקומיות), תיחום מסומן (למשל מגרש כדורסל), קיר נמוך (למשל גדר בין חצרות), או קיר גבוה (למשל חומת ההפרדה בין ישראל לרשות הפלסטינית).
המשותף להם הוא שקיר אחד יוצר שני מרחבים; תיקרה של דירה אחת משמשת ריצפה של הדירה שמעליה; קבוצת בתים יוצרת רחוב; מספר רחובות - שכונה; מספר שכונות - יישוב, וכן הלאה.
העיקרון הסינרגי הזה בא לידי ביטוי בכל רמות התחימה - החל מרמת התוכנית והחתך וכלה בעיר. ניתן להדגים אותו באמצעות חיבור בין מבנים (למשל מכולות) המוצבות זו לצד זו. בעוד שהצבתן בצמידות תניב מבנה ששטחו כפול משטח מכולה אחת, הצבתן במרחק של (נאמר) מכולה נוספת תניב - בנוסף לשטח הכפול - גם חצר הכלואה ביניהן. קירוי החצר באמצעות תקרה או מכולה נוספת ישדרג את החצר למרפסת, ותוספת של שני קירות בלבד תהפוך את המרפסת לחדר. דואליות מובנית כזאת אובחנה כבר במאה הרביעית לפנה'ס על ידי הפילוסוף היווני הרקליטוס (sutilcareH), שטען בחיבורו 'אחדות ההפכים' שכל אובייקט מגדיר למעשה גם את ההפך המוחלט שלו. כך למשל - אישה מוגדרת כ'אישה' אך ורק אם היא נשואה לבעל, המוגדר ככזה רק אם הוא נשוי לאישה. המתמטיקאי הגרמני ג'ורג' הגל השתמש ברעיון הזה במאה התשע עשרה בספרו The Phenomenology of the Mind, כדי לבסס את הטענה שהעולם האובייקטיבי נתפס תמיד באופן סובייקטיבי. הקשר הבלתי נפרד הזה בין ה'נייח האובייקטיבי', ו'המשתנה הסובייקטיבי' עומד גם במרכז ההוויה האדריכלית.
העיקרון הזה שימש בסיס להתפתחות מספר תיאוריות סוציו-מרחביות החל משנות השישים: האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית שגזרה משמעויות חברתיות מצורת אירגון המרחב של חברות פרימיטיביות (לוי שטראוס, רומן יעקבסון); הגישה הטריטוריאלית שטענה שתחימת קטגוריות וההגנה עליהן טבועה בנו מעצם היותנו יונקים (עמוס רפופורט); ותאוריית תחביר המרחב (Space Syntax) שגורסת החל משנות השמונים שאיפיון האדריכלות המהותי ביותר נעשה באמצעות התחימה ומידת החדירות שלה (Bill Hillier).
תפיסת מרחב שבה החללים הפתוחים מהווים איזון והשלמה לחללים הבנויים, משמשת למעשה בסיס לכל תאוריית ה'יין' וה'יאנג', החולשת מקדמת דנא על כל תחומי החיים במזרח הרחוק. ביטויה האדריכלי הנפוץ ביותר של גישת ה'יין' וה'יאנג' הוא ב'ריק' (Void) המשמש מושג מפתח באדריכלות היפנית. על פי תפיסה זו ה'יין' הוא מקור החיים של ה'יאנג' אך אין לו שום קיום בלעדיו.
על בסיס זה ניתן לומר, שבמרחב סינרגי החללים הסגורים מהווים גורם מחולל, והחללים הפתוחים הכלואים ביניהם הם משתנה בלתי מחולל המעניק להם את ייחודם ובכך משלים אותם.
כאמור, יחסי הגומלין האלה אופייניים למערכות אורגניות - כאלה שמתפתחות מן הפרט אל הכלל, אך נעדר כמעט ממערכות מתוכננות המתפתחות מן הכלל אל הפרט. בקטגוריה הראשונה ניתן לכלול יישובים ורנקולריים, ובשנייה - כל עיר מודרנית - וערים כמו אשדוד, מודיעין או אלעד, מדברות בעד עצמן.
העיקרון הזה מאפיין למעשה את כל תוצרי האדריכלות המוכרים ללא הבדל בין תרבות או מקום: החצר הפנימית האופיינית לאדריכלות הים-תיכונית; הקלויסטר האופייני לאדריכלות המנזרית; הליוואן שסביבו מאורגנים כל חללי הבית הערבי; הפטיו הספרדי על גינותיו המעוצבות; 'בית ארבעת המרחבים' התנ'כי; וכל מבני הבלוק האירופאיים, שפיתוח מודרני שלהם ניתן לראות ב'מעונות עובדים' של אריה שרון, ופיתוח פוסט-מודרני - בפרויקט 'רוזמרין' של רם כרמי. בכולם השטח הכלוא בין המבנים מהווה מרכז התרחשותי, למרות שהוא אינו אלא תוצר לוואי של השטחים הבנויים.
בלי להתעמק מדי באופיים הייעודי של כל אחד מסוגי המבנים האלה, ניתן לקבוע שיתרונם ביעילותם המרחבית, כלומר, בהשקעה קטנה יחסית שמניבה תוצאה גדולה.
העיקרון הזה מבדיל באופן גורף (אם כי לא מוחלט) בין מבנים הפרושים אופקית באתר, לבין מבנים המוצבים בו כאובייקטים עצמאיים. בעוד שבמקרה הראשון אירגון השטחים הסגורים והשטחים הפתוחים נעשה בפעולה אחת, במקרה השני - פיתוח השטחים הפתוחים דורש התייחסות בנפרד.
יעילות מרחבית נחשבה מאז ומתמיד אמת מידה לשיפוט האדריכלות, ולא בכדי היא אומצה על ידי הקהילה הבינלאומית כתנאי בסיסי להגדרת אדריכלות 'בת-קיימא'.
למרבית הפליאה, מקורה של זניחת העיקרון הסינרגי הוא דווקא בדיסציפלינה המודרניסטית, שמצד אחד הטיפה לשיפור הפונקציונליות, אך מצד שני חילקה את המרחב הפתוח למרחבי משנה Zoning), ובכך היא קיבעה למעשה את כיוון הצמיחה מן הכלל אל הפרט, בניגוד לכיוון הצמיחה האורגני.
מעניין לציין, שהתפיסה הלא-סינרגית הזאת אינה נשארת ברמה האורבנית, והיא זולגת מן הסתם גם לרמת המבנה הפרטי באמצעות תכניות הבינוי המצמצמות את אפשרויות התמרון בין קווי בניין לוחצים - קווים שרירותיים שמכתיבים חצרות חיצוניות במקום חצרות פנימיות, בעיקר לפני ומאחורי הבתים.
חמשת הבתים המוצגים כאן מבטאים, כל אחד בדרכו, מידה כזו או אחרת של קשרים סינרגיים עם סביבתם - חלקם ברמת התוכנית, אחרים ברמת החתך.
עמי רן
