גאווה ודעה קדומה
דבר העורך
גאווה ודעה קדומה
ישבנו שם ספונים בחדר הגדול והמדכא עד כאב של ועדת הערר המחוזית - אדריכל הבית המעורער, אדריכל שהעז להתנגד לוועדה המקומית על שניפנפה את טיעוניו כאילו יצאו מפיה של קרי ברדשאו מ'סקס והעיר הגדולה', העד המומחה - אדריכל ותיק שהרקורד המקצועי שלו יכול לכסות עיר, ומולנו - כמה בובות שעווה נטולות משמעות, שכל תפקידן לשמש חותמות גומי שחוקות בידיו של יו'ר הוועדה - עו'ד עם אספירציות של שופט - שישב על 'כיסא אליהו הנביא', כאילו היה ג'ורג' החמישי.
נושא הערר היה בסך הכל ניסיון שיגרתי של עירייה בשרון לתת הכשר לבניית שלוש בריכות שחייה פרטיות על מגרש של דונם, בחריגה מזערית של כמעט %70 מקו בניין צדדי. אבל, נאמר בנימוקי הוועדה שדחתה כלאחר יד את טיעוניו המקצועיים של נציג עמותת האדריכלים שנלחם באומץ נגד כוחות הרשע -'המערער לא הצליח להוכיח שאישור התוכנית עלול להפריע לו (...) וכבר נאמר בפסיקה קודמת (של אותה ועדה ממש), שהטענה כאילו בריכת שחייה היא גורם סביבתי מרעיש במיוחד, יסודה בדעה קדומה'.
זה לא סוד שבשנים האחרונות גילדת עורכי הדין קיבלה מימדים של פרונקל, ועל כל אזרח 'ישר' אחד יש שלושה משפטנים לפחות. אבל זה ממש לא אומר שהחיים של כולנו צריכים להתנהל על פי מציאות משפטית, שאין בינה לבין המציאות הממשית שום קשר מחייב. יתירה מכך, אם יש גוף שחי, נושם וסוגד לדעות קדומות הוא לא אחר מעולם המשפט, שבו כל תקדים מקבל משמעות של דברי אלוהים חיים. כלומר, במקום שיש תקדים אין חוק, אין תב'ע והרשות יכולה להשתין בקשת על השכל הישר, ועל ההבדל המהותי הקיים תמיד בין מקרה למקרה, שלא לדבר על הנפשות המסכנות הנתונות לחסדיה.
ושיהיה ברור, אני לא יוצא חוצץ נגד קיומו של החוק שבלעדיו אנחנו עוד עשויים להיות מאושרים במציאות הלחוצה שלנו, אלא נגד ההתעמרות היומיומית באזרח הקטן שלעולם אינו יכול לדעת מה מניע את נציגי השלטון לשכב על הגדר בשביל אזרח אחד על חשבון רווחת חייו של אזרח אחר, וכדברי המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה ('נקודתיים'): 'לעולם לא אדע מה חשב עליי א'. אם ב' סלחה לי עד הסוף. מדוע ג' העמיד פנים שהכל בסדר. מה היה חלקה של ד' בשתיקתו של ה'. למה קיווה ו', אם קיווה. למה ז' שכחה על אף שהיטיבה לדעת. מה היה לח' להסתיר. מה רצתה ט' להוסיף. האם לכך שהייתה בסביבה הייתה משמעות כלשהי בעיני י', וכל שאר האלף-בית'.
ובנימה פיוטית זו - לא ממש מעניין אותי מה מניע את ביבי לשנות בחוק 'ממלכתי' את חוק התכנון והבנייה. אבל לפני שהוא מחליט להעניק לרשויות המקומיות סמכויות בלתי מוגבלות - כאילו שבלעדיהן הן לא מצליחות לרדת לחיינו - שיבדוק מדוע בראש ועדה שדנה בעניינים אדריכליים ניצב עורך דין, שמבין באדריכלות בערך כמו שאני מבין במשפטים.
ובהזדמנות זו אני מברך את נציג עמותת האדריכלים - אדריכל מיכאל גופר - על עמידתו הנועזת אל מול כוחות הרשע, ועל ניסיונו הדון-קישוטי להכניס לדיוני הוועדה המשפטית מעט תבונה אדריכלית. אני מוריד בפניו את כובע האדריכל שלי - בלאו הכי לא סופרים אותנו.
אדריכל ד'ר עמי רן
גאווה ודעה קדומה
ישבנו שם ספונים בחדר הגדול והמדכא עד כאב של ועדת הערר המחוזית - אדריכל הבית המעורער, אדריכל שהעז להתנגד לוועדה המקומית על שניפנפה את טיעוניו כאילו יצאו מפיה של קרי ברדשאו מ'סקס והעיר הגדולה', העד המומחה - אדריכל ותיק שהרקורד המקצועי שלו יכול לכסות עיר, ומולנו - כמה בובות שעווה נטולות משמעות, שכל תפקידן לשמש חותמות גומי שחוקות בידיו של יו'ר הוועדה - עו'ד עם אספירציות של שופט - שישב על 'כיסא אליהו הנביא', כאילו היה ג'ורג' החמישי.
נושא הערר היה בסך הכל ניסיון שיגרתי של עירייה בשרון לתת הכשר לבניית שלוש בריכות שחייה פרטיות על מגרש של דונם, בחריגה מזערית של כמעט %70 מקו בניין צדדי. אבל, נאמר בנימוקי הוועדה שדחתה כלאחר יד את טיעוניו המקצועיים של נציג עמותת האדריכלים שנלחם באומץ נגד כוחות הרשע -'המערער לא הצליח להוכיח שאישור התוכנית עלול להפריע לו (...) וכבר נאמר בפסיקה קודמת (של אותה ועדה ממש), שהטענה כאילו בריכת שחייה היא גורם סביבתי מרעיש במיוחד, יסודה בדעה קדומה'.
זה לא סוד שבשנים האחרונות גילדת עורכי הדין קיבלה מימדים של פרונקל, ועל כל אזרח 'ישר' אחד יש שלושה משפטנים לפחות. אבל זה ממש לא אומר שהחיים של כולנו צריכים להתנהל על פי מציאות משפטית, שאין בינה לבין המציאות הממשית שום קשר מחייב. יתירה מכך, אם יש גוף שחי, נושם וסוגד לדעות קדומות הוא לא אחר מעולם המשפט, שבו כל תקדים מקבל משמעות של דברי אלוהים חיים. כלומר, במקום שיש תקדים אין חוק, אין תב'ע והרשות יכולה להשתין בקשת על השכל הישר, ועל ההבדל המהותי הקיים תמיד בין מקרה למקרה, שלא לדבר על הנפשות המסכנות הנתונות לחסדיה.
ושיהיה ברור, אני לא יוצא חוצץ נגד קיומו של החוק שבלעדיו אנחנו עוד עשויים להיות מאושרים במציאות הלחוצה שלנו, אלא נגד ההתעמרות היומיומית באזרח הקטן שלעולם אינו יכול לדעת מה מניע את נציגי השלטון לשכב על הגדר בשביל אזרח אחד על חשבון רווחת חייו של אזרח אחר, וכדברי המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה ('נקודתיים'): 'לעולם לא אדע מה חשב עליי א'. אם ב' סלחה לי עד הסוף. מדוע ג' העמיד פנים שהכל בסדר. מה היה חלקה של ד' בשתיקתו של ה'. למה קיווה ו', אם קיווה. למה ז' שכחה על אף שהיטיבה לדעת. מה היה לח' להסתיר. מה רצתה ט' להוסיף. האם לכך שהייתה בסביבה הייתה משמעות כלשהי בעיני י', וכל שאר האלף-בית'.
ובנימה פיוטית זו - לא ממש מעניין אותי מה מניע את ביבי לשנות בחוק 'ממלכתי' את חוק התכנון והבנייה. אבל לפני שהוא מחליט להעניק לרשויות המקומיות סמכויות בלתי מוגבלות - כאילו שבלעדיהן הן לא מצליחות לרדת לחיינו - שיבדוק מדוע בראש ועדה שדנה בעניינים אדריכליים ניצב עורך דין, שמבין באדריכלות בערך כמו שאני מבין במשפטים.
ובהזדמנות זו אני מברך את נציג עמותת האדריכלים - אדריכל מיכאל גופר - על עמידתו הנועזת אל מול כוחות הרשע, ועל ניסיונו הדון-קישוטי להכניס לדיוני הוועדה המשפטית מעט תבונה אדריכלית. אני מוריד בפניו את כובע האדריכל שלי - בלאו הכי לא סופרים אותנו.
אדריכל ד'ר עמי רן
