ההיבט הפרטי של המרחב הציבורי



בין ניכוס לנאחס
ההיבט הפרטי של המרחב הציבורי
ד"ר עמי רן


למונח "ניכוס" מיוחסות בדרך כלל קונוטציות שליליות, במיוחד כשמדובר בגזל נכסי הציבור על ידי גורמים פרטיים, מסחריים או פוליטיים. המאמר הזה אינו עוסק בשוד האדמות החקלאיות; לא בהפקעת שטחים עם או בלי ברכת הרשויות; לא במניעת גישה לחוף הים, עם או בלי תמיכת העולם התחתון; לא בחסימת רחובות מטעמי דת או סתם פלצנות; לא בתכניות המתאר המקומיות, המחוזיות והארציות המנסות להכתיב את כוחות השוק משיקולים פוליטיים; לא בבדואים המתיישבים על כל חלקה פנויה בנגב בהעדר כוח (דמוקרטי) שיכול לעצור אותם; לא ב"נוער הגבעות" המתיישב גם בבקעות, מתוך אידיאולוגיה או בניגוד לה; לא במדיניות המים השלומיאלית המייבשת את הארץ על כל יושביה; וגם לא במרינות המיועדות לרבביון העליון.
ולמען הסר כל ספק - כל מעשה ניכוס שאין ממנו דרך חזרה מוקצה בעינינו מחמת המיאוס.

המאמר הזה מתמקד, אם כן, בפעולות ניכוס חיוביות - כאלה שתורמות להעשרה דינאמית של המרחב הבנוי.

נקודת המוצא היא המאבק המתרחש ללא הרף בין כל משתמשי המרחב על השליטה בחללי התווך. המאבק הזה הוא אבן יסוד של ה"מטריאליזם הדיאלקטי" - מונח יסוד בתפיסה המרקסיסטית, הגורס שמרכיבי הסביבה הנאבקים זה בזה מעצבים למעשה את הדרך שבה העולם נתפס.

החיבור בין הרעיון הזה לבין המרחב הציבורי נדון על ידי הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה, שפיתח את תיאוריית ה"הביטוס", כדי להסביר את ההיבט המרחבי של מאבקים חברתיים. הארגומנט של בורדייה היה שקיומו של 'שדה' סוציו-מרחבי מותנה בקיומם של 'בעלי עניין' ו'מושאי מאבק'.
(P. Bourdieu, “Practical Reason: On the Theory of Action”, 1994)
הארגומנט המוצע כאן הוא, שכל מאבק סוציו-מרחבי מתבטא, אם כן, בניכוס חלקים מן המרחב המשותף (space appropriation). וכפועל יוצא- שכל פעולת ניכוס, בין אם היא לגיטימית, מוסרית, או נורמטיבית, מהווה גורם מפתח במרחב האורבני, ובמיוחד בדרכים שבהן הוא נחווה.
פרופ' ביל היליאר, מפתח תיאוריית "תחביר המרחב" המשמש כיום כראש ה"בארטלט" בלונדון, טוען שמאחורי המונח 'אורבניזם' אין שום מסתורין. חלל אורבני הוא חלל שנעשה בו שימוש. השימוש בחלל הפתוח הוא לדעת היליאר מהות הקשר בין האדריכלות, לבין התוצר הסינרגי שלה - המרחב האורבני.

חשיבותו של השימוש במרחב האורבני היא אבן יסוד בתיאוריית "המרחב המגין" (Defensible Space(, הדוגלת באופן מוצהר בניכוס המרחב כצורך חיוני לביסוס ביטחון הקהילה (2791 ,Oscar Newman). הרעיון הוא, שפעולות ניכוס מחייבות הפגנת נוכחות של דיירים במרחב הציבורי השומם, בשעה שדיירים אחרים שוהים בעבודה במהלך היום.

מחקר הערכה שנעשה בתחום זה באוניברסיטת אילינוי מצא לאחרונה, שכאשר הדיירים מנכסים את המרחב הגובל בביתם, הם חשים אחריות רבה יותר כלפי המרחב הציבורי והדבר משפר את ליכוד הקהילה (7002 ,William C. Sullivan).

העקרונות האלה נתמכים גם על ידי הגיאוגרף הסיני יי־פו טואן, הטוען שחלל מקבל משמעות אורבנית כאשר הוא נדרש להגדרה בלתי פוסקת של המשתמש. להמחשת טיעונו הוא משתמש בדוגמה הציורית של גתה, שדימה את המפגש בין אנשים במרחב לכדורים הנפגשים זה בזה כהרף עין על שולחן ביליארד.

כדי לחדד את הזיקה בין הסיטואציה הציורית הזאת לבין אדריכלות, ניתן לחשוב על מערכות היחסים הנרקמות בין קונים ומוכרים בשוק, בינם לבין עצמם ובינם לבין המקום. אם האדריכלות היא זאת שמייצרת את המקום, פעולות הניכוס מלבישות אותו צורה ומעניקות לו את אופיו המיוחד. כמו עדיים על צוואר־אשה, כמו כלי החרסינה המונחים על המדף, כמו תמונה על הקיר, הבאסטות ברחובות השוק, בתי הקפה בכיכר העיר, אירועי רחוב, רוכלים, מוכרי פרחים, ואפילו שלטי הפרסומת.

אם נשתמש בשולחן הביליארד כמודל, נוכל לגזור ממנו מספר כללים שמאפיינים למעשה כל פעילות אורבנית פורייה.

הכלל הראשון הוא שסדר ה"כדורים" לעולם אינו ידוע. כלומר - הוא אקראי לחלוטין. העיקרון השני הוא שכל מצב חדש מושפע מהמצב הקודם, ולכן עתיד להשפיע על המצב הבא. העיקרון השלישי הוא שמה שמאפשר לכדורים לנוע על השולחן באופן חופשי ואקראי, הוא השולחן הפנוי. העיקרון הרביעי הוא שכאשר המשחק מסתיים, מנקים את השולחן והוא מוכן תמיד לקבל את המשחק הבא. השולחן אמנם מתבלה, מזדקן ונשרט. מדי פעם צובעים אותו או מחליפים בו חלקים. אבל כל זמן שאפשר לשחק בו משחק חדש, הוא כשיר לשימוש.

פעולת הניכוס היא, אם כן גורם חיוני לקיומו של המרחב הציבורי. השאלה היא, מתי פעולה כזאת חורגת מכללי המשחק. מכללי המשחק שנגזרים משולחן הביליארד ניתן להקיש, שכל זמן שהניכוס הוא זמני וחולף, הוא עשוי להעשיר ולחזק את המרחב המשותף. כלומר, כל זמן שניתן בסוף היום לנקות את השולחן ולאפשר בו פעילות חדשה, הדבר רק עשוי להעניק למרחב הפתוח תכנים המעשירים אותו כזירה להתרחשויות.

לעומת זאת, פעולות ניכוס המנציחות את עצמן מבטלות באופן חד־ צדדי את הפוטנציאל לפעול במרחב באופן חופשי ודמוקרטי. דוגמאות לניכוס שלילי מובאות למכביר בפתח המאמר, ונדמה שאין ויכוח - לא על מידת הנזק שכל אחת מהן גורמת למרחב הציבורי, ולא על הנזק שנגרם לחברה המקבלת אותן בשוויון נפש.

השאלה היא, האם ניתן לכלול בקטגוריה זו גם ניכוס בעל אופי מנטאלי? התשובה היא כמובן כן - ויש כאלה למכביר. דוגמה לניכוס שאין ממנו חזרה אבל יש לו השלכות הרות אסון, היא, למשל, רבי הקומות המשתלטים באופן מוחלט - אם כי בדרך כלל חוקי - על קו הרקיע, חוסמים את המבט החופשי אל הנוף, ובמקרים רבים גם את קרני השמש.

דוגמה אחרת, אם כי מנטאלית במהותה, היא האדריכלות הנובו־רישית שהתפתחה בשכונות "בנה־ביתך" במקומות שונים בארץ במהלך שנות השמונים והתשעים. על אדריכלות כזאת ניתן לומר, שהיא לא רק מנכסת את אופיו של המרחב הציבורי לטובת האגו של בעלי הבתים החדשים, אלא גם עושה זאת לאחרית הימים, ובכך היא אינה מותירה מרחב לפעולות ניכוס אחרות.

אם נשווה לדוגמה את הבנייה הזאת לבתים הנבנים ביישובים הקהילתיים כיום, ניתן לקבוע שהמתינות הצורנית והכמעט דוגמטית מעניקה טווח תמרון רב יותר לניכוס אקראי. כלומר כזה שאינו כופה את עצמו על המרחב לאורך זמן.

הניכוס הוא, אם כן גורם מפתח ביחס הסימביוטי שבין הפרטי לציבורי. משתנה דינמי המייצר מתח מתמיד בין האדריכלות המספקת את המגרש, לבין הפרטים המשתמשים בו. כשהם פועלים בהרמוניה הם מייצרים "אורבניזם", בדיסהרמוניה - "חורבניזם".

איורים בהמשך
 





חזרה לגליון 74    back to issue 74