אדריכלות ישראלית - גיליון 127

site adapted industrialized design אדריכלות ישראלית Architecture of Israel # 127 November 2021 | | 74 על רקע זה ראוי גם לציין את ההתמודדות החד- פעמית עם כל אחת מהרגולציות המקשות על תהליך התכנון והרישוי, כגון עמידה בדרישות ההולכות ומקשות של כיבוי אש, ובמיוחד המרחבים המוגנים הייחודיים לישראל. כאשר כל אלה נעשים על ידי מהנדסי המפעל המייצר, ניתן למנוע את ההתמודדות המעייפת עם הרשויות השונות, המערימות תקנות, חוקים והנחיות מרחביות - מרביתן בלתי מוצדקות. חסרונות הבנייה המודולרית מתבטאים בעיקר במיגבלות העיצוביות; בקושי מסוים בשינוי החלטות במהלך הבנייה, לאחר שמהנדסי המפעל התאימו את ייצור המבנה לתוכניות העבודה שהוכנו בהתאם לדרישות ההיתר; בהתחברות מוגבלת יחסית לטופוגרפיה ולבניית מרתפים ומרחבים מוגנים - פערים הניתנים לגישור באמצעות הצבת הבית המוכן על גבי תשתית בטון הכוללת (מראש) מרתפים ומרחב מוגן. ‬ מהמכון הלאומי לחקר 2019- מחקר שהוזמן ב הבנייה על ידי יחידת החדשנות במשרד הבינוי והשיכון, נועד לבחון האם יש הצדקה ליישום מוצלח של בנייה מודולרית בישראל, כמענה למצוקת הדיור. המחקר הציע להתבסס על תשתית הידע האדריכלי, ההנדסי והביצועי כדי לאפשר לציבור המקצועי לנצל את הידע שנרכש במקומות שונים בעולם. מדובר בפרטי בניין, בקונסטרוקציה ובהיבטים שונים ייחודיים לישראל כגון הגנה בפני אש, רטיבות, בידוד תרמי ואקוסטי, ובלייה בתנאי מזג אוויר קיצוני. המסקנה הראשית הייתה שהיתרונות המתבטאים בצמצום של עשרות אחוזים בתהליך התכנון והבנייה, בהקטנת הפגיעה בסביבה, ובאיכות הגבוהה של היחידות המתועשות בזכות מערכת הבקרה המיושמת בתהליך הייצור, מצדיקים בדיקה בפועל של שיטות התיעוש. מתוך חשש שהציבור הישראלי יתקשה לקבל את הבנייה המתועשת, הוצע להמליץ על ביצוע פיילוט ביוזמת משרד הבינוי והשיכון שבמסגרתו ייבנה מספר קטן של בנייני מגורים עם מערכת תמרוץ מתאימה. המחקר הובל על ידי פרופ׳ רחל בקר, פרופ׳ יאשה (יעקב) גרובמן, והמהנדסים והאדריכלים: גבי רביב, יחיאל רוזנפלד, ניר חן, גבי טרכטנברג, איתי לויתן, עתיר מעין, מיכאל תבור. לסיכום: באמצעות בנייה טרומית ניתן לנצל את הידע המקצועי הרב שנצבר במפעלי הייצור, ולמקסם אותו באמצעות ״תכנון מתועש״ תוך התאמה קלה יחסית לצורכי המשתמש. בדרך זו ניתן לנטרל (או לפחות למתן) את ההשפעות ההרסניות של הרגולציה העודפת, הנובעת מתב״עות שאבד עליהן הכלח, ועל הדרך להפחית את השפעת הגופים המנהלים (לרווחתם) את מצוקת הדיור: מינהל התכנון שכשל בכל ניסיונותיו לפשט את תהליכי התכנון והרישוי; רשות מקרקעי ישראל והקרן הקיימת השולטות ללא מיצרים במרבית קרקעות המדינה הציבוריות והפרטיות כאחד; היזמים המלבים את הקשר בין הון לשלטון; והרשויות המקומיות שראשיהן נאבקים (או שלא) בפיתויים הכספיים העלולים לגרום לניצול לרעה של מעמדם הציבורי תוך הפקת טובות הנאה. בסיטואציה שבה כל המבנים בארץ נראים כאחים לאותה צרה, וכאשר מרבית האוכלוסייה הכמהה לבית משלה נותרת חסרת מענה, המשפט ״כמה על ידי לורקה 1936- שאני רוצה הביתה״ שנכתב ב והולחן על ידי חג׳ידקיס בשיר המרגש ״אין פה דבש ואין תפוח״, מקבל משמעות חדשה.