אדריכלות ישראלית - גיליון 125

Michal Kucik אדריכלות ישראלית Architecture of Israel # 125 May 2021 88 | | בכל פעם שאני חושב על אדריכל שהלך לעולמו, אני נזכר בשיחה שהייתה לי פעם עם פרופ׳ ברונו צבי על חשיבות כתבי העת לאדריכלות ועל מקצוע האדריכלות בכלל. ״היתרון הכי גדול שאני רואה במקצוע הזה (אמר ברונו) הוא שאדריכלים לעולם אינם מתים, הם פשוט עוברים דירה.״ באותה שיחה שהתרחשה ממש לפני שהוא עצמו ״עבר דירה״, ברונו, שערך את כתב העת האיטלקי ״ אמר' שבגלגול הבא הוא היה רוצה L'architetura ״ להחליף אותי כעורך "אדריכלות ישראלית". אני אישית לא מאמין בגילגולי חיים, אבל אין לי ספק שמיכל קוצ׳יק הדגימה היטב בפעילותה הציבורית ובעבודתה האדריכלית את הקשר בין עבר לעתיד. מיכל למדה ותרגלה בודהיזם במשך מספר שנים והתוודעה לרעיון הגלגולים. זה התיישב היטב עם היכולת שלה לראות את הנסתר במה שנראה לאחרים כ״חורבות״ שיש לפנות. המוטיבציה לשמר, התגלתה במלוא עוצמתה בפעולות שהיא עשתה לשימור המבנים במושבה שרונה שנדונה לפינוי, כאשר היא הצליחה להעניק חיים לסיפורי העבר. גלגולי חיים ניצבים בעצם בלב רעיון הקיימות באדריכלות, כאשר כל גלגול מתפתח מהגלגול הקודם. שימור הריקמה העירונית, כמו בשרונה, הווה לדעתה יתרון עצום על פני בניית משהו חדש שאמור היה להיבנות על פי תוכנית הפינוי, שכבר אושרה על ידי מינהל מקרקעי ישראל שראה לנגד עיניו רק את ההיבט הכלכלי. את הרעיון הזה מרבית רשויות התכנון כושלות מלהבין. ריקמה עירונית היא כמו אי אלמוגים שלעולם לא יצליח להתפתח בלי שקדם לו משהו אחר. וזה מתחבר להשקעות הנדל״ן של מיכל בעיר התחתית של חיפה. מיכל הייתה מתנדבת מלידה. הייתה לה יכולת להבחין בין מעשה שמיטיב עם הכלל, לבין משהו שמיטיב עם המקצוע שלה כאדריכלית. היא לא ממש הכירה את העיר התחתית. אבל כשהגיעה מיכל קוצ׳יק עוברת דירה זוכרים ד״ר עמי רן לשם בעקבות יוזמה של שותפה לחיים ולמשרד, דרור אבירם, היא זיהתה את הפוטנציאל שמתחת לשכבות ההזנחה, העליבות והליכלוך, ואמרה מבלי להתייפייף או לשורר שירים, - ״יהיה פה מדהים״. האינסטינקטים השימוריים והנפש הרומנטית שלה התחברו להזדמנות הנדל״נית שנקרתה למשרד. היא התייעצה עם עמיתיה והחליטה לרכוש את המבנה הראשון, ואחרי שהיא צברה ניסיון, היא השקיעה מכיסה וממרצה - ניקתה, ליטשה ופתחה על ידי כך דרך לפרויקטים נוספים, שיחד מניעים כיום תהליך התחדשות בעיר התחתית. למרות שלעירייה לא הייתה כל תוכנית שיקום סדורה, זה עבד כמו ב״תאוריית חנות הגלידה״: כשחנות אחת מצליחה, מיד נפתחות לידה עוד כמה אחרות. בעקבות הפעילות של מספר יזמים, ראש העיר דאז יונה יהב פתח בקמפיין לקידום מתחם קמפוס הנמל. אחד המבנים הטמפלריים ששרדו במתחם שרונה, הודות למטה: לפעילותם של האדריכלים מיכל קוצ׳יק ואילן פלינט, יחד עם תמר טוכלר מהמועצה לשימור אתרים, שניהלו קמפיין ציבורי להצלתם, בין היתר של אדריכלות 100 באמצעות כתבת מחקר מעמיקה שפורסמה בגיליון ישראלית. במהלך הכנת הכתבה נחשף גם חלקה הצפוני של המושבה שבו היו ממוקמים משרד ראש הממשלה ומבנים אחרים ששימשו את מחנה הקריה. כתוצאה מפרסום הכתבה והפעילות הציבורית, מספר מצומצם של בתי המושבה ניצלו כאשר מהנדס העיר דאז אדריכל ישראל גודוביץ׳ ביטל את ביצוע תוכנית הפינוי המאושרת עם כניסתו לתפקיד. אדריכלית מיכל קוצי׳ק במנהטן. בעמוד השמאלי: