אדריכלות ישראלית - גיליון 122

דבר העורך ההליכה לקיסריה אחד המשפטים שמהדהדים בראשי כשאני נזכר בסבא שלי, שסבתא שלי הייתה עושה ממנו סמרטוט, כי היא ידעה שהוא אוהב אותה ולעולם לא יפסיק לבחור בה, היה: ״אתה חושב שזו חוכמה לעשות מה שאתה רוצה? חוכמה לעשות מה שהיא רוצה!״. המשפט הזה היה חידה בעיניי במשך שנים רבות, עד השבוע האחרון, כאשר חג הקורבן, חג החורבן וחג המחאה נפגשו יחד לסעודה האחרונה בכיכר המדינה. והסיפור של סבתא שלי הזכיר לי את הסיפור (האמיתי) על הכבשה והאריה שהלכו יחד ביער, וכאשר הבחין בהם השועל בפליאה, שאל: ״היי חבר׳ה, לאן?…״, ״לאכול צהריים״ ענתה הכבשה. הקורבן הוא מן הסתם לורד בלפור (יסלח לי הבית היהודי), החורבן הוא הלקח שלא למדנו, ואת חג המחאה אני מקדיש לנשיא ריבלין, שכבר שש שנים לא מצליח לקחת יוזמה ולצעוק שהלורד עירום. עירום ועייף, ומבושיו חשופים לעיני כל העולם. וכל העולם כולו גשר צר מאוד, ועוד שנייה אנחנו נופלים ממנו מתחת לאלונקה השחוקה, כי כולנו פצועים, ואין אלונקה בעולם שתוכל לשאת עליה עם שלם. ואיך אמר בגין…״כולנו יהודים! כולנו אחים! כולנו לוחמים!״ (קשה לי להגיד שכולנו משפחה, כי באנגלית זה מתורגם למילה הנוראית - פמילייה, ויש גבול גם לאובייקטיביות שלי). במילים לא ננוחם, כבודו, ובטח שלא ב״פרשות השבוע״ (יסלחו לי הליצ[מ]נים).יש לך סמכויות, שלוף אותן. הרי חג החורבן בא להזכיר לנו שבתים נחרבים (יסלחו לי האדריכלים), וחרבות נשלפות במלחמות (יסלח לי ממלא המקום), ואנחנו, בטח שמת לב, שאנחנו במלחמת קיום! כבנו של מלווה שיירות שהיה נוסע במלחמת השחרור פעמיים ביום ברכב פרטי לפני משאיות המזון שפרצו את המצור על ירושלים, כדי למשוך אליו את אש המארבים ולאפשר לחוליות הפלמ״ח ללחום בהם, אני מרשה לעצמי להזכיר 11 לך את מה שאתה יודע טוב מכולנו. סעיף לחוק היסוד קובע מפורשות את תפקידיו וסמכויותיו של נשיא המדינה, ושם כתוב שחור על גבי בז׳, שאתה אמור לחתום על חוקים שהכנסת מחוקקת; למנות בעלי תפקידים, כמו למשל - ראש הממשלה, או מבקר המדינה שתפקידו ״לבחון את חוקיות הפעולות, טוהר המידות, הניהול התקין, היעילות והחיסכון של הגופים המבוקרים״. יש לך עוד שנה אדוני הנשיא עד שהמינוי הקנוי (יסלח לי הקונה) יחליף אותך. שנה שבה אתה אמור על פי חוק יסוד כבוד האדם (יסלחו לי בעלי החיים האחרים), להראות לקורבן, לחורבן ולמוחים עד דם, שאתה לא רק סמל מנחם, אלא גם ליכודניק עם כבוד וביצים! שחרר את הקורבן, ושחרר אותנו מתפקיד תופרי התיקים והחליפות. אנחנו - כולנו - שמאל, ימין ומרכז - דורשים בחזרה את המדינה שלקחו לנו על ״מגש הכסף״ (יסלח לי אלתרמן), ואין לנו תקווה להיות עם חופשי באא-אר צא- אנו, ארץ ציון ירוש-לא- אאים, אלא אם תעשה מעשה. את השיר הקסום ״הליכה לקיסריה״ (תסלח לי חנה סנש) אני מקדיש ל״בואי שרה׳לה, הולכים״, בתקווה שהחול והים, רשרוש המים, ברק השמיים ותפילת האדם, לא ייגמרו לעולם. אדריכל ד״ר עמי רן