return to homepage

השותפות בין נוימן, שרון והקר החלה ב-1954, כאשר שרון והקר סיימו את לימודיהם בפקולטה לאדריכלות בטכניון בהנחייתו של פרופ' נוימן. השלושה שסלדו מהסגנון הבינלאומי הפונקציונלי, פיתחו אלטרנטיבה ביקורתית שהחליפה את הסיסמה הנפוצה אז - ” form follows function” ב- ”form fucks function”. הקבוצה עסקה בעיקר בפיתוח "אריזות חלל" שהועתקו מעולם החי והצומח - גריד ה"כוורות" שאומץ על ידי אלדר שרון במקביל לאנטול ברוצקוס, דוד ינאי וישראל גודוביץ', וגריד ה"חמנייה" שאומץ על ידי צבי הקר, והוליד בהמשך פרויקטים מפורסמים כמו בית הספירלה ברמת־גן ובית־הספר היהודי בברלין.

לאחר שהקבוצה זכתה בתחרות לתכנון עיריית בת־ים, הם זכו להכרה רחבה. הבניין שנתפש כחתרני בתקופתו, התבסס על פירמידה מתהפכת ברוח המבנים של אוסקר נימייר. אך הקונספט הצורני פסח על צורכי המשתמש והדגיש, תחת זאת את המהות הטקטונית של המבנה, שעוצב ממארג גיאומטרי של לבני בטון חלולים ולבני סיליקט בכחול ואדום, ברוח לה-קורבוזיה.

המודול הקטן יחסית של 2.62 מ' יצר משרדים קלאסטרופוביים שלא ניתן היה למקם בהם אפילו שולחן עבודה. במרכז הבניין המתגונן מפני סביבתו האקלימית, נבנה אטריום שהסתיים בגופים טטרהדריים במתכונת "מגדלי הרוח של האדריכלות הפרסית". ארובות האיוורור הקדימו אמנם את זמנם, אך בפועל, חלל האטריום היה חשוך והחלונות שהותאמו לצורה הפיסולית של המבנה פגעו באיכות חייהם של העובדים, מנעו מהם מבטים החוצה וניתקו אותם מסביבתם.

הבניין והכיכר הצופה אל הים נתפסו כ"אייקון עירוני" דוגמת העיר פומפיי, שסביבו העיר צומחת ומתפתחת. האוטופיה האורבנית דיברה על "כיכר עירונית שוקקת חיים דוגמת האגורה היוונית, הנתחמת על ידי ארקדות, פרגולות וחנויות מסחריות, שימוקמו לאורך שדרות גישה רחבות." בהתאם לכך אף תוכנן מוזיאון קטן ואפילו קמפנלה ממנה ניתן לצפות אל הים

במציאות, שכידוע אינה מתחשבת באוטופיות או באדריכלים שיוצרים אותן, השטחים שהקיפו את הבניין חולקו למגרשים קטנים בנוסח בנה־ביתך, והכיכר משמשת כיום מגרש חנייה למשאיות. במקום "כיכר סאן מרקו" של ונציה נבנתה שכונת קוטג'ים, ובניין העירייה ה"חדשני" נותר מוזנח ומבויש. וכך, העיר שיועדה להיות עיר־ימים מודרנית, הפכה להיות עיר של קופסאות סיגריות וקליפות גרעינים (כהגדרתו של הקר).

כמו הרעיונות האוטופיים התפוררה גם השותפות: פרופ' נוימן נפטר. צבי הקר פרש לברלין ופיתח קריירה בינלאומית, ואלדר שרון הצטרף כשותף למשרד הוותיק של אביו אריה שרון. לאחר שנפטר בשנת 1994 ירש בנו ארד שרון את המשרד הוותיק, כשעל שולחן השרטוט היה גם מתחם זד"ל בראשל"צ, שכלל את שימור בית העם, שני בנייני מגורים ומשרדים, ובניין עירייה חדש, שהיה בשלבי תכנון מתקדמים.

הבניין ה"ניאו־קלאסי" שאושר כבר לבנייה לא הזכיר במאום את הקידמה שאיפיינה את בנייין עיריית בת־ים. כשארד קיבל לידיו את המשך התכנון בשנת 1995 הוא הציע לעדכן את המבנה המיושן ברוח התקופה. הוועדה המקומית התנגדה תחילה לבצע שינויים מהותיים, אך ראש העיר השתכנע לאחר מאמצים והסכים לשנות את התוכנית בהתאם לחזון האדריכלי החדש. ברוח הטטרהדריים שסימלו בשעתם את פריצת הדרך האדריכלית בבת־ים, הבניין וכיכר העירייה בראשל"צ עוצבו כשני משולשים המשלימים ריבוע במפגש צירי הדקלים שנשתלו בשנת 1882 על ידי הברון דה־רוטשילד.

הפניית הכיכר אל הגן היוותה אולי מעשה סמלי של התגוננות מפני הזילות שהכיכר בבת־ים זכתה לה, אך היתרון האורבני ברור: הגן ההיסטורי ממלא תפקיד חשוב בחיי התושבים, ובכל שעות היממה ניתן לראות בו נשים עם עגלות תינוק, זוגות נאהבים, מבוגרים המחפשים פינה רגועה, וילדים משחקים.

בניגוד לבניין המופנם והמסתגר של עיריית בבת-ים, הבניין בראשל"צ משדר פתיחות ושקיפות עירונית. הכיכר נבנתה כמעין מרפסת המשקיפה על הגן ומשמשת זירה לפעילויות עירוניות - הפגנות, התכנסויות, נאומים אירועים מזדמנים ותערוכות. ציר זד"ל עתיר בתי הקפה והמשרדים מזרים מאות בני אדם בדרכם אל הגן ואל הרחובות הסמוכים. קירות שקופים מחדירים אור טבעי לכל חללי העבודה וניתן לחזות במתרחש בהם ביום ובשעות הערב, ומיסבך אלומיניום מתווה את המבט לכיוון אולם המליאה, שממוקם למעלה כ"ספינת חלל" הנצפית ממרחבי העיר.

ברוח בניין עיריית בת-ים שהציב את המימד האקלימי בחזית התכנון, גם הבניין בראשל"צ מקדם את נושא האקלים, תוך שימוש בטכנולוגיות עכשוויות - הדפסות קרמיות חוסמות קרינה על קירות הזכוכית, והאטריום המשמש כארובת אור ואיוורור.

דופן אדומה המלווה את גרם המדרגות הספירלי בחלל האטריום, מאזכרת את אולם המועצה, המודגש באמצעות תאורת 'לד' קרה ליצירת אפקט "בארוקי" של תנועה דינמית כלפי מעלה, אל אולם המועצה הניתן לצפייה מהמבואה הפתוחה לקהל.

מבנה נוסף שמתוכנן במשרד לייטרסדורף ישלים את הקומפלקס הציבורי ויחבר את הכיכר העירונית עם רחוב הכרמל והיקב ההיסטורי. מתחת למרכז זד"ל נבנה חניון תת־קרקעי לכ-1,100 כלי רכב, שנועד לפתור את בעיות החנייה של המרכז האורבני המתחדש.

בניין העירייה החדש מהווה כיום נדבך חשוב בתהליך החייאת המרכז ההיסטורי הרדום. הבניין מסמן קו סגנוני משוחרר ומספק מערך חדש של מקומות מפגש, המעשירים את ההתרחשויות במרכז המתעורר.