בית המאה ה־20
במהלך מלחמת העולם השנייה הוחרמו מאות אלפי מבנים פרטיים על ידי שלטונות אירופה, והוגשו כשלל לידי הכובש הנאצי ומשתפי הפעולה שלו. למרבה האירוניה, זה מה ששמר עליהם לעתים מהרס וחורבן. לעומת זאת, בארצות בהן הכיבוש הקומוניסטי ירש את השלטון הנאצי, בתים רבים בוזו, הושמדו ונכחדו. וילה טוגנדהאט היא דוגמה קלאסית לכך. לאחר שכונתה בעת בנייתה "בית המגורים היפה בעולם", היא הייתה נתונה במשך שנים רבות להרס וביזוי, עד שהוכרזה על ידי UNESCO בשנת 2001 כ"אתר למורשת עולמית" - המבנה היחיד שזכה לכך בצ'כיה ובמורביה.
וילה טוגנדהאט שתוכננה על ידי מיס ואן דר רו בין השנים 1930-1928, היא אחד המבנים הפרטיים המבטאים את כל האירועים, החידושים והכשלים שאיפיינו את אדריכלות המאה העשרים. הבית הפרטי שתוכנן מתוך אמונה בצורניות אידילית, היווה דוגמה לחשיבות עצמית, מעוז לשנאה ותאוות רכוש, מושא לקרבות משפטיים על השבת רכוש גזול, ושימור כושל.
ברנו של שנות העשרים הייתה עיר פתוחה ודמוקרטית, שנוהלה על ידי ממשל צעיר ומתקדם. הבנייה הציבורית פרחה בה בסגנון בארוקי שדגל בצורה כמבטאת צורך, אבל לא נעדרת קישוט. מאות הבתים שנבנו בה אז על ידי אדריכלים מקומיים, משתלבים כיום היטב בסגנון הבארוקי הנקי השולט בעיר. על רקע זה, וילה טוגנדהאט נחשבה בעת בנייתה לנטע זר, שעורר דיונים ושאלות בנוסח "האם ניתן בכלל לגור במבנה כזה".
עושרם של בעלי הווילה גרטה ופריץ טוגנדהאט בא מהוריה של גרטה - משפחת לאו־ביר - יהודים בעלי הון עתק, שניהלו עסקים חובקי עולם, ותרמו לקידום צ'כיה בכלל והעיר ברנו בפרט, שמאות מתושביה הועסקו במפעליהם. לפני נישואיה לפריץ בשנת 1928, גרטה התגוררה במשך מספר שנים בגרמניה, שם התוודעה לאמנויות החדשות שפרחו בה, והאדריכלות של מיס ואן דר רו שבתה את ליבה. המפגש עם מיס בקשר לתכנון ביתם, התקיים בדיוק כאשר הוטל עליו לתכנן את ביתן גרמניה ביריד העולמי בברצלונה, והדמיון הסגנוני בין שני המבנים גרם ברבות הימים לחשוב, כאילו הזמנת האדריכל נעשתה בעקבות ביקור בני הזוג ביריד. על תיקון הטעות הזאת גרטה נלחמה עד יום מותה. במאמרים שכתבה היא מוכיחה, בין היתר באמצעות פגישת העבודה הראשונה שתועדה על ידה - שתכנון ביתה על כל חידושיו הטכנולוגיים הסתיים עוד בטרם מיס הגיש את תוכניותיו לבניית הפביליון הזעיר, שפורק לאחר התערוכה ונמכר כחומרי בניין, לאחר שלא נמצא לו רוכש מטעם ממשלת גרמניה. ב-1983 הפביליון שוחזר מחדש על ידי עיריית ברצלונה, והפך אתר עלייה לרגל.
מיס, שנואש באותה תקופה מלהיות אדריכל צמרת של הרייך השלישי, ניצל את ההזדמנות הראשונה שניתנה לו לבנות בית למזמין נדיב, שקיבל את כל רעיונותיו החדשניים, כולל אלה שאדריכלי ברנו הזהירו אותו מפניהם. בדיעבד הסתבר, אגב, שמיס צדק, ובניית הבית שעלתה סכומי עתק, הושלמה בתוך שנה.
הווילה ניצבת בקצה העליון של הגן המפואר, שעוצב בהתאם למעמדה של משפחת לאו־ביר. אולם החזית המינימליסטית הפונה אל הרחוב אינה מסגירה את מורכבותה, המתגלה רק בחזיתות הפונות אל הגן באמצעות חלון זכוכית ענק, שיורד ועולה ממעמקי המרתף בלחיצת כפתור. עמודי פלדה עטופים בנירוסטה איפשרו למיס ליצור מפתחים גדולים - ברוח המינימליות החדשנית שהוא יישם בשיכון להמונים בוויסהוף, שטוטגארט. לבני הטרה־קוטה המקומיים נחשבו בעיניו למיושנים, והוא העדיף לצפות את המבנה בטיח לבן, בהרכב מיוחד שהוכן עבורו.
תכנון הפנים והריהוט עוצבו על ידי לילי רייך (1885-1947), המעצבת, שותפתו הנאמנה והמקופחת של מיס, שרק בשנים האחרונות זכתה להכרה בינלאומית בזכות חברות הרהיטים המייצרות את מותגיה. לעיצוב הבית יובאו חומרי גמר יקרים מרחבי תבל - עץ אבוני ("הבנה" הנחשב ליקר בעולם) לבניית המחיצה בפינת האוכל, אבן בהט לחיפוי הקיר בסלון, שיש טרוורטין במידות גדולות במיוחד לריצוף, לינוליאום עמיד לקרינה, ובדי קטיפה שנארגו בדגם מיוחד עבור הווילה.
פיתוח הנוף ה"פראי", תוכנן בדייקנות על ידי אדריכלית הנוף גרט רדר, שנטלה חלק חשוב בתהליך השיקום שבוצע לאחר עשרות שנים על פי התוכניות המקוריות שנשמרו בידיה. במרכז הגן ניצב עץ "ערבה בוכייה" בן מאות שנים, שסביבו נהגו בני המשפחה להתכנס לעתים קרובות.
וילה טוגנדהאט הביאה למיס פרסום עולמי, והיתה הסיבה שפיליפ ג'והנסון הביא אותו לאמריקה ב-1938, ודאג למינויו כראש בית הספר לאדריכלות של שיקאגו - תפקיד שבהמשך תרם לבניית קריירה מפוארת באמריקה שמיקמה אותו בין חמשת האדריכלים הגדולים של המאה העשרים. את קשריו עם גרמניה הוא חידש רק לאחר שלושה עשורים. שותפתו לילי רייך, המשיכה לנהל את ענייניו ממשרדה בברלין, עד שהופצץ בשנת 1943 והיא נשלחה לעבודות כפייה. את אלפי הסקיצות של מיס היא החביאה בכפר, וכך הן ניצלו והצגתן התאפשרה כחלק מ"אוסף מיס" ב-MOMA בניו-יורק. למרבה האירוניה, מיס לא גמל לשותפתו ולא עודד אותה להישאר באמריקה כשביקרה אותו שם לאחר ששהה שם שנה.
בשיא הקריירה של מיס, כשהעולם התעניין בכל מילה שיצאה מפיו (בדיבור איטי ובאנגלית דלה), הוא נודע בהערותיו הקנטרניות כלפי קהל נותני לחמו. באירופה רובם היו יהודים, והוא התייחס אליהם כאל "רע הכרחי". הוא "לא זכר" שהזוג טוגנדהאט שימש עבורו קרש קפיצה - מזמין אידיאלי שהסכים ברוחב לב לממש את כל פרטי תוכניתו האוונגארדית, ובכלל זה לחיות עם יצירת האמנות היחידה שהוא סימן בסקיצות - פסל טורסו של נערה צועדת של הפסל הגרמני וילהלם למברוק מ-1904. משפחת טוגנדהאט עברה לגור בווילה ב-1930 עם צוות עובדים שחיו בחדרים שתוכננו עבורם במיוחד. הם הספיקו לגור בבית חלומותיהם רק שבע וחצי שנים, עד שיהדותם הכתיבה את מהלך חייהם, וכפועל יוצא גם את קורות הווילה. שלא כרבים אחרים בצ'כיה, ובכלל זה בני משפחתם הקרובים, הם חזו את המשמעות של השתלטות הנאצים על צ'כיה בעקבות הסכם מינכן, ועזבו במרס 1938 את ברנו לשוויץ, ומשם ב-1941 לקראקס, ונצואלה. קרוביהם, לעומת זאת איחרו את המועד. הוריו של פריץ ואחיותיו הומתו במחנה ריכוז, ואביה של גרטה נרצח כשניסה להימלט. נהג המשפחה ואשתו, שנשארו לגור בווילה, התאימו את עצמם למציאות הנאצית, ולמעט הרהיטים שנלקחו על ידי המשפחה, הכל "חולק" בהסכמתם לתושבי העיר. לאחר כשנה הווילה הוכרזה כרכוש הרייך השלישי. בווילה ובארמון המשפחה שוכנו חיילי ה-SS ובהמשך - המשרד לתכנון מטוסי המסר־שמידט.
בשנת 1945 הצבא האדום הפך את הווילה למטבח ציבורי. מתקני הבישול הוצמדו לקיר הבהט, וחדרים אחדים שימשו כאורווה לסוסים. בשלב הבא הוקמה שם אקדמיה לריקוד והתעמלות, ומ־1950 - בית חולים לילדים. ב־1962 המבנה נרשם באופן רשמי כרכוש משרד הבריאות הצ'כי. ושנה לאחר מכן, הודות לפעילותה של אגודת האדריכלים - כרכושו של משרד המונומנטים.
ב־1950 משפחת טוגנדהאט חזרה עם ארבעת ילדיה לשוויץ, אך נמנעה מלשוב לברנו. ב־1967 גרטה ביקרה בביתה בלווית אדריכל ממשרדו של מיס בשיקגו, בכוונה לקדם את שיקומו. אך מותו של מיס ב־1969 קטע את התכנית. במקביל, גרטה לא חסכה מאמצים לאתר את הפסל של למברוק, שעקבותיו אבדו ועצם קיומו הוכחש.
עם הפלישה הסובייטית לצ'כסלובקיה ב־1968 הגיעה ההתעללות במבנה לשיאים חדשים. מחיצות מרושלות נבנו בו ל"חלוקת שטחים טובה יותר", וחלק מהזכוכיות הוחלפו בלוחות פלסטיק במידות מזדמנות. לנוכח הביזוי המתמשך, העיתונות בצ'כיה הזדעקה והתגייסה לטובת שיקום המבנה. כתוצאה מכך, הוחלט להעביר את בית החולים למבנה אחר, אך חלפו כ־10 שנים עד שהדבר התאפשר.
ב־1969 התקיים בברנו סימפוזיון שהוקדש למבנה ולדיונים על שיקומו המתוכנן. גרטה ובני המשפחה היו אורחי הכבוד, בין משתתפים מארצות רבות שתמכו ברעיון בהתלהבות. בפועל, הפעולה היחידה שנעשתה הייתה שיקום הגן שנוהל בידי אדריכלית הנוף של המבנה גרטה רודר, על פי התוכניות המקוריות ששמרה. עץ הערבה נשרף בהפצצה היחידה על ברנו ב־1943. עם העמקת המודעות העולמית לנושא השיקום בשנות השמונים, נעשו גם מספר ניסיונות לשיקום הווילה. במסגרת זו היא שופצה ברוח התקופה, והפכה לבית הארחה לפונקציונרים ממשלתיים, אך המקום עדיין היה סגור לקהל הרחב.
עם התמוטטות השלטון הסובייטי ב־1989 הווילה הועברה לאחריות המוזיאון של ברנו, והעירייה הכריזה על כוונתה להשיב אותה לבעליה החוקיים - בניהם של פריץ וגרטה, שהכריזו על כוונתם לשקם את הווילה בכספי תרומות, ולפתוח אותה לקהל הרחב. במסגרת זו, הוקמה ב־1993 "קרן טוגנדהאט" לשיקום המבנה והחזרתו למצבו המקורי. שנה לאחר מכן הווילה נפתחה לביקורי הקהל, אך עדיין פעל בה מכון ליופי. ב־1992 וילה טוגנדהאט המבוזה נבחרה, מכל מבני העיר, כמקום לחתימת הסכם חלוקת צ'כוסלובקיה לשתי מדינות - הרפובליקה הצ'כית וסלובקיה.
בעקבות לחצים של גורמים מקצועיים בינלאומיים, עיריית ברנו הכריזה על תחרות "לשיפוץ" הבית. אולם קבוצת האדריכלים שזכתה בתחרות נכשלה במשימה, משום שלא ניתן היה לאתר חומרי בנייה דומים לאלה המקוריים. בעקבות הכישלון, מועצת העיר החליטה להשיב את הווילה ליורשים, יחד עם הפסל של למברוק ש"התגלה" לפתע והוגש להם כשי, אבל בצירוף דרישת תשלום כ"מס מתנות" הקבוע בחוקי המקום. ליורשים לא היתה אפשרות לשלם את המס הגבוה מכספם, והם העמידו את הפסל למכירה פומבית בסותבי. הרוכש והסכום ששולם נשארו עלומים. בתגובה לכך, היורשים הואשמו על ידי פרלמנט ברנו בבגידה בנכסי התרבות הצ'כיים (למברוק היה בכלל גרמני), והווילה הולאמה.
ב־1997 התארגנה בלונדון קבוצה בינלאומית של אדריכלים שיזמו את שיקום הווילה. תרומתם המשמעותית הייתה הכנת תיק תיעוד מדויק מלווה בציורים של כל פרט ורהיט שהיו בווילה המקורית. הכרזת אונסקו בשנת 2001 על הווילה (למרות מצבה העגום) כ"יצירת אמנות" וכ"מבנה המגורים החשוב ביותר שנבנה באירופה מאז שנות ה־30", איפשרה למשפחה להחיות את התביעה להשבת ביתם, בזכות הסעיפים הקשורים ביצירות אמנות, כפי שנקבעו בשנות ה־70 בהסכם עולמי מיוחד.
ב־2006 הווילה שימשה כאתר צילומים לסרט "חניבעל מתעורר" - כביתו של הנבל החוזר אליו לאחר היעלמות בת שנים. בין הפירושים הרבים שניתנו לבחירה לא חסרו גם רמזים אנטישמיים.
ב־2007 הגישו שלושת בני טוגנדהאט - ארנסט, דניאלה האמר, ורות גוגנהיים - תביעה להשבת הווילה לחזקתם. בכוונתם להקים קרן עולמית לשיקומה והשבתה למצבה המקורי. הכוונה להגדירה כאתר ללימודי האדריכלות של ברנו. עיריית ברנו מתנגדת לעצם הגדרת המבנה כיצירת אמנות, מחשש לתקדים. העימות המשפטי עדיין רחוק מסיומו.
איורים בהמשך
במהלך מלחמת העולם השנייה הוחרמו מאות אלפי מבנים פרטיים על ידי שלטונות אירופה, והוגשו כשלל לידי הכובש הנאצי ומשתפי הפעולה שלו. למרבה האירוניה, זה מה ששמר עליהם לעתים מהרס וחורבן. לעומת זאת, בארצות בהן הכיבוש הקומוניסטי ירש את השלטון הנאצי, בתים רבים בוזו, הושמדו ונכחדו. וילה טוגנדהאט היא דוגמה קלאסית לכך. לאחר שכונתה בעת בנייתה "בית המגורים היפה בעולם", היא הייתה נתונה במשך שנים רבות להרס וביזוי, עד שהוכרזה על ידי UNESCO בשנת 2001 כ"אתר למורשת עולמית" - המבנה היחיד שזכה לכך בצ'כיה ובמורביה.
וילה טוגנדהאט שתוכננה על ידי מיס ואן דר רו בין השנים 1930-1928, היא אחד המבנים הפרטיים המבטאים את כל האירועים, החידושים והכשלים שאיפיינו את אדריכלות המאה העשרים. הבית הפרטי שתוכנן מתוך אמונה בצורניות אידילית, היווה דוגמה לחשיבות עצמית, מעוז לשנאה ותאוות רכוש, מושא לקרבות משפטיים על השבת רכוש גזול, ושימור כושל.
ברנו של שנות העשרים הייתה עיר פתוחה ודמוקרטית, שנוהלה על ידי ממשל צעיר ומתקדם. הבנייה הציבורית פרחה בה בסגנון בארוקי שדגל בצורה כמבטאת צורך, אבל לא נעדרת קישוט. מאות הבתים שנבנו בה אז על ידי אדריכלים מקומיים, משתלבים כיום היטב בסגנון הבארוקי הנקי השולט בעיר. על רקע זה, וילה טוגנדהאט נחשבה בעת בנייתה לנטע זר, שעורר דיונים ושאלות בנוסח "האם ניתן בכלל לגור במבנה כזה".
עושרם של בעלי הווילה גרטה ופריץ טוגנדהאט בא מהוריה של גרטה - משפחת לאו־ביר - יהודים בעלי הון עתק, שניהלו עסקים חובקי עולם, ותרמו לקידום צ'כיה בכלל והעיר ברנו בפרט, שמאות מתושביה הועסקו במפעליהם. לפני נישואיה לפריץ בשנת 1928, גרטה התגוררה במשך מספר שנים בגרמניה, שם התוודעה לאמנויות החדשות שפרחו בה, והאדריכלות של מיס ואן דר רו שבתה את ליבה. המפגש עם מיס בקשר לתכנון ביתם, התקיים בדיוק כאשר הוטל עליו לתכנן את ביתן גרמניה ביריד העולמי בברצלונה, והדמיון הסגנוני בין שני המבנים גרם ברבות הימים לחשוב, כאילו הזמנת האדריכל נעשתה בעקבות ביקור בני הזוג ביריד. על תיקון הטעות הזאת גרטה נלחמה עד יום מותה. במאמרים שכתבה היא מוכיחה, בין היתר באמצעות פגישת העבודה הראשונה שתועדה על ידה - שתכנון ביתה על כל חידושיו הטכנולוגיים הסתיים עוד בטרם מיס הגיש את תוכניותיו לבניית הפביליון הזעיר, שפורק לאחר התערוכה ונמכר כחומרי בניין, לאחר שלא נמצא לו רוכש מטעם ממשלת גרמניה. ב-1983 הפביליון שוחזר מחדש על ידי עיריית ברצלונה, והפך אתר עלייה לרגל.
מיס, שנואש באותה תקופה מלהיות אדריכל צמרת של הרייך השלישי, ניצל את ההזדמנות הראשונה שניתנה לו לבנות בית למזמין נדיב, שקיבל את כל רעיונותיו החדשניים, כולל אלה שאדריכלי ברנו הזהירו אותו מפניהם. בדיעבד הסתבר, אגב, שמיס צדק, ובניית הבית שעלתה סכומי עתק, הושלמה בתוך שנה.
הווילה ניצבת בקצה העליון של הגן המפואר, שעוצב בהתאם למעמדה של משפחת לאו־ביר. אולם החזית המינימליסטית הפונה אל הרחוב אינה מסגירה את מורכבותה, המתגלה רק בחזיתות הפונות אל הגן באמצעות חלון זכוכית ענק, שיורד ועולה ממעמקי המרתף בלחיצת כפתור. עמודי פלדה עטופים בנירוסטה איפשרו למיס ליצור מפתחים גדולים - ברוח המינימליות החדשנית שהוא יישם בשיכון להמונים בוויסהוף, שטוטגארט. לבני הטרה־קוטה המקומיים נחשבו בעיניו למיושנים, והוא העדיף לצפות את המבנה בטיח לבן, בהרכב מיוחד שהוכן עבורו.
תכנון הפנים והריהוט עוצבו על ידי לילי רייך (1885-1947), המעצבת, שותפתו הנאמנה והמקופחת של מיס, שרק בשנים האחרונות זכתה להכרה בינלאומית בזכות חברות הרהיטים המייצרות את מותגיה. לעיצוב הבית יובאו חומרי גמר יקרים מרחבי תבל - עץ אבוני ("הבנה" הנחשב ליקר בעולם) לבניית המחיצה בפינת האוכל, אבן בהט לחיפוי הקיר בסלון, שיש טרוורטין במידות גדולות במיוחד לריצוף, לינוליאום עמיד לקרינה, ובדי קטיפה שנארגו בדגם מיוחד עבור הווילה.
פיתוח הנוף ה"פראי", תוכנן בדייקנות על ידי אדריכלית הנוף גרט רדר, שנטלה חלק חשוב בתהליך השיקום שבוצע לאחר עשרות שנים על פי התוכניות המקוריות שנשמרו בידיה. במרכז הגן ניצב עץ "ערבה בוכייה" בן מאות שנים, שסביבו נהגו בני המשפחה להתכנס לעתים קרובות.
וילה טוגנדהאט הביאה למיס פרסום עולמי, והיתה הסיבה שפיליפ ג'והנסון הביא אותו לאמריקה ב-1938, ודאג למינויו כראש בית הספר לאדריכלות של שיקאגו - תפקיד שבהמשך תרם לבניית קריירה מפוארת באמריקה שמיקמה אותו בין חמשת האדריכלים הגדולים של המאה העשרים. את קשריו עם גרמניה הוא חידש רק לאחר שלושה עשורים. שותפתו לילי רייך, המשיכה לנהל את ענייניו ממשרדה בברלין, עד שהופצץ בשנת 1943 והיא נשלחה לעבודות כפייה. את אלפי הסקיצות של מיס היא החביאה בכפר, וכך הן ניצלו והצגתן התאפשרה כחלק מ"אוסף מיס" ב-MOMA בניו-יורק. למרבה האירוניה, מיס לא גמל לשותפתו ולא עודד אותה להישאר באמריקה כשביקרה אותו שם לאחר ששהה שם שנה.
בשיא הקריירה של מיס, כשהעולם התעניין בכל מילה שיצאה מפיו (בדיבור איטי ובאנגלית דלה), הוא נודע בהערותיו הקנטרניות כלפי קהל נותני לחמו. באירופה רובם היו יהודים, והוא התייחס אליהם כאל "רע הכרחי". הוא "לא זכר" שהזוג טוגנדהאט שימש עבורו קרש קפיצה - מזמין אידיאלי שהסכים ברוחב לב לממש את כל פרטי תוכניתו האוונגארדית, ובכלל זה לחיות עם יצירת האמנות היחידה שהוא סימן בסקיצות - פסל טורסו של נערה צועדת של הפסל הגרמני וילהלם למברוק מ-1904. משפחת טוגנדהאט עברה לגור בווילה ב-1930 עם צוות עובדים שחיו בחדרים שתוכננו עבורם במיוחד. הם הספיקו לגור בבית חלומותיהם רק שבע וחצי שנים, עד שיהדותם הכתיבה את מהלך חייהם, וכפועל יוצא גם את קורות הווילה. שלא כרבים אחרים בצ'כיה, ובכלל זה בני משפחתם הקרובים, הם חזו את המשמעות של השתלטות הנאצים על צ'כיה בעקבות הסכם מינכן, ועזבו במרס 1938 את ברנו לשוויץ, ומשם ב-1941 לקראקס, ונצואלה. קרוביהם, לעומת זאת איחרו את המועד. הוריו של פריץ ואחיותיו הומתו במחנה ריכוז, ואביה של גרטה נרצח כשניסה להימלט. נהג המשפחה ואשתו, שנשארו לגור בווילה, התאימו את עצמם למציאות הנאצית, ולמעט הרהיטים שנלקחו על ידי המשפחה, הכל "חולק" בהסכמתם לתושבי העיר. לאחר כשנה הווילה הוכרזה כרכוש הרייך השלישי. בווילה ובארמון המשפחה שוכנו חיילי ה-SS ובהמשך - המשרד לתכנון מטוסי המסר־שמידט.
בשנת 1945 הצבא האדום הפך את הווילה למטבח ציבורי. מתקני הבישול הוצמדו לקיר הבהט, וחדרים אחדים שימשו כאורווה לסוסים. בשלב הבא הוקמה שם אקדמיה לריקוד והתעמלות, ומ־1950 - בית חולים לילדים. ב־1962 המבנה נרשם באופן רשמי כרכוש משרד הבריאות הצ'כי. ושנה לאחר מכן, הודות לפעילותה של אגודת האדריכלים - כרכושו של משרד המונומנטים.
ב־1950 משפחת טוגנדהאט חזרה עם ארבעת ילדיה לשוויץ, אך נמנעה מלשוב לברנו. ב־1967 גרטה ביקרה בביתה בלווית אדריכל ממשרדו של מיס בשיקגו, בכוונה לקדם את שיקומו. אך מותו של מיס ב־1969 קטע את התכנית. במקביל, גרטה לא חסכה מאמצים לאתר את הפסל של למברוק, שעקבותיו אבדו ועצם קיומו הוכחש.
עם הפלישה הסובייטית לצ'כסלובקיה ב־1968 הגיעה ההתעללות במבנה לשיאים חדשים. מחיצות מרושלות נבנו בו ל"חלוקת שטחים טובה יותר", וחלק מהזכוכיות הוחלפו בלוחות פלסטיק במידות מזדמנות. לנוכח הביזוי המתמשך, העיתונות בצ'כיה הזדעקה והתגייסה לטובת שיקום המבנה. כתוצאה מכך, הוחלט להעביר את בית החולים למבנה אחר, אך חלפו כ־10 שנים עד שהדבר התאפשר.
ב־1969 התקיים בברנו סימפוזיון שהוקדש למבנה ולדיונים על שיקומו המתוכנן. גרטה ובני המשפחה היו אורחי הכבוד, בין משתתפים מארצות רבות שתמכו ברעיון בהתלהבות. בפועל, הפעולה היחידה שנעשתה הייתה שיקום הגן שנוהל בידי אדריכלית הנוף של המבנה גרטה רודר, על פי התוכניות המקוריות ששמרה. עץ הערבה נשרף בהפצצה היחידה על ברנו ב־1943. עם העמקת המודעות העולמית לנושא השיקום בשנות השמונים, נעשו גם מספר ניסיונות לשיקום הווילה. במסגרת זו היא שופצה ברוח התקופה, והפכה לבית הארחה לפונקציונרים ממשלתיים, אך המקום עדיין היה סגור לקהל הרחב.
עם התמוטטות השלטון הסובייטי ב־1989 הווילה הועברה לאחריות המוזיאון של ברנו, והעירייה הכריזה על כוונתה להשיב אותה לבעליה החוקיים - בניהם של פריץ וגרטה, שהכריזו על כוונתם לשקם את הווילה בכספי תרומות, ולפתוח אותה לקהל הרחב. במסגרת זו, הוקמה ב־1993 "קרן טוגנדהאט" לשיקום המבנה והחזרתו למצבו המקורי. שנה לאחר מכן הווילה נפתחה לביקורי הקהל, אך עדיין פעל בה מכון ליופי. ב־1992 וילה טוגנדהאט המבוזה נבחרה, מכל מבני העיר, כמקום לחתימת הסכם חלוקת צ'כוסלובקיה לשתי מדינות - הרפובליקה הצ'כית וסלובקיה.
בעקבות לחצים של גורמים מקצועיים בינלאומיים, עיריית ברנו הכריזה על תחרות "לשיפוץ" הבית. אולם קבוצת האדריכלים שזכתה בתחרות נכשלה במשימה, משום שלא ניתן היה לאתר חומרי בנייה דומים לאלה המקוריים. בעקבות הכישלון, מועצת העיר החליטה להשיב את הווילה ליורשים, יחד עם הפסל של למברוק ש"התגלה" לפתע והוגש להם כשי, אבל בצירוף דרישת תשלום כ"מס מתנות" הקבוע בחוקי המקום. ליורשים לא היתה אפשרות לשלם את המס הגבוה מכספם, והם העמידו את הפסל למכירה פומבית בסותבי. הרוכש והסכום ששולם נשארו עלומים. בתגובה לכך, היורשים הואשמו על ידי פרלמנט ברנו בבגידה בנכסי התרבות הצ'כיים (למברוק היה בכלל גרמני), והווילה הולאמה.
ב־1997 התארגנה בלונדון קבוצה בינלאומית של אדריכלים שיזמו את שיקום הווילה. תרומתם המשמעותית הייתה הכנת תיק תיעוד מדויק מלווה בציורים של כל פרט ורהיט שהיו בווילה המקורית. הכרזת אונסקו בשנת 2001 על הווילה (למרות מצבה העגום) כ"יצירת אמנות" וכ"מבנה המגורים החשוב ביותר שנבנה באירופה מאז שנות ה־30", איפשרה למשפחה להחיות את התביעה להשבת ביתם, בזכות הסעיפים הקשורים ביצירות אמנות, כפי שנקבעו בשנות ה־70 בהסכם עולמי מיוחד.
ב־2006 הווילה שימשה כאתר צילומים לסרט "חניבעל מתעורר" - כביתו של הנבל החוזר אליו לאחר היעלמות בת שנים. בין הפירושים הרבים שניתנו לבחירה לא חסרו גם רמזים אנטישמיים.
ב־2007 הגישו שלושת בני טוגנדהאט - ארנסט, דניאלה האמר, ורות גוגנהיים - תביעה להשבת הווילה לחזקתם. בכוונתם להקים קרן עולמית לשיקומה והשבתה למצבה המקורי. הכוונה להגדירה כאתר ללימודי האדריכלות של ברנו. עיריית ברנו מתנגדת לעצם הגדרת המבנה כיצירת אמנות, מחשש לתקדים. העימות המשפטי עדיין רחוק מסיומו.
איורים בהמשך
חזרה לגליון 75 back to issue 75
