חודש בן יונה
אדר ב' המעבר את השנה מדי פעם, דחק הפעם את החגים עמוק אל תוך אוקטובר, והותיר ממנו כעשרה ימי עבודה מגמגמים - שמחה לשכירים, לדתיים ולחברות התעופה, ותקופה של חשבון נפש לעצמאיים, המגרדים את שאריות הימים מתחתית החודש כדי להספיק את מה שאף אחד בעולם לא יעשה במקומם. וכאילו כדי לסדוק את הקדירה המשונה הזו שבתוכה היה צריך להבשיל הגיליון הנוכחי, בא המשבר הכלכלי המתרגש על העולם להפחיד את כל אנשי ההיי-טק, את ענף הבנייה, את הספקים ואנשי העמל, וגם, לא עלינו, את רוכשי המודעות, שבלעדיהם חשבון הבנק לוקה באנורקסיה קבוצתית. והבחירות, והמושכים בחוטים הקרועים - כולם כאילו חברו יחד למתוח את העצבים בצוק העתים.
למזלי הוזמנתי על ידי איגוד האדריכלים האיטלקי להרצות בכנס בינלאומי תחת הכותרת "מבני שלום בחלוף הקונפליקט". איזה "שלום" ואיזה "בחלוף" - חשבתי לעצמי, אבל נזכרתי שאני בעצמי כתבתי מאמר שמסביר באופן לוגי את העיקרון הפשוט, שבעוד שקונפליקט נתפס בדרך כלל כדבר שלילי, באדריכלות זה בדיוק מה שמעניק לה חיים. אחרי שהצגתי כמה דוגמאות שממש לא ביישו אותנו בין מבני השלום האחרים, אילתרתי אמירה שהפתיעה גם אותי - "בעידן שבו ניתן לחסוך באמצעות תכנון מודע אקלים כ-40 אחוז מהאנרגיה הדרושה לתחזוקת בניינים, מבנה שלום הוא, לדעתי, מבנה שחי בשלום עם סביבתו".
כיוון שלא בכל יום אני מבקר ברומא, שוטטתי בשלושת הימים שנותרו לי ברחובות שלא ראו כבר שישים שנה קונפליקט מקרוב. זה עזר לי להבין למה התכוון גתה כשכינה את האדריכלות "אמנות קפואה". לא שאין להם במה להתגאות לאיטלקים, אבל תל אביב על כל כיעורה האדריכלי, בעיות החנייה ובתיה המוזנחים, חיונית מרומא לאין שיעור, שלא לדבר על ירושלים המקונפלקטת כבר שלושת אלפים שנה, ועוד ידה נטויה.
וכך הסתובבתי ברחובות רומא עם ספרון של תיירים משנת 1966,וכל המבנים, הרחובות והאירועים היו שם כאילו לא נגעו בהם, פרט ללירטה שהתחלפה ביורו. בתוך ה"מצ'עמם" הזה הגעתי עם הרבה ציפיות לקריית הוותיקן - נחלת פטרוס הקדוש - אחד מ-12 השליחים שהכריז לראשונה על ישו כמשיח. שמו העברי של פטרוס הירושלמי היה שמעון בר יונה, ועל פי הבשורה של מתי (ט"ז 17-18) מפתחות השמיים נמצאים אצלו, ולא בעיריית ירושלים כפי שרבים סבורים. הידיעה הזאת שימשה טריגר לכל מי שידו הייתה בבניית כנסיית סן פייטרו - הקיסר תאודוסיוס שהחל לבנות אותה בשנת 386, ליאו הראשון שהשלים אותה במאה ה-5, האדריכל ג'ובאני לורנצו ברניני שתכנן את הכיכר המדהימה בחזיתה, אונסקו שהכריזה עליה כאתר מורשת עולמית בשנת 1980, ורבים אחרים שתרמו ליצירת אחד המבנים המדהימים שחוויתי מימיי.
למרות שהכנסייה הזאת אינה מככבת בגיליון הזה, הקונפליקטים שיצרו אותה במשך מאות שנים מצליחים למזער בקלות את הצרות, שבעצם תרמו להבאתו של הגיליון הזה לדפוס. קריאה מהנה.
עמי רן
אדר ב' המעבר את השנה מדי פעם, דחק הפעם את החגים עמוק אל תוך אוקטובר, והותיר ממנו כעשרה ימי עבודה מגמגמים - שמחה לשכירים, לדתיים ולחברות התעופה, ותקופה של חשבון נפש לעצמאיים, המגרדים את שאריות הימים מתחתית החודש כדי להספיק את מה שאף אחד בעולם לא יעשה במקומם. וכאילו כדי לסדוק את הקדירה המשונה הזו שבתוכה היה צריך להבשיל הגיליון הנוכחי, בא המשבר הכלכלי המתרגש על העולם להפחיד את כל אנשי ההיי-טק, את ענף הבנייה, את הספקים ואנשי העמל, וגם, לא עלינו, את רוכשי המודעות, שבלעדיהם חשבון הבנק לוקה באנורקסיה קבוצתית. והבחירות, והמושכים בחוטים הקרועים - כולם כאילו חברו יחד למתוח את העצבים בצוק העתים.
למזלי הוזמנתי על ידי איגוד האדריכלים האיטלקי להרצות בכנס בינלאומי תחת הכותרת "מבני שלום בחלוף הקונפליקט". איזה "שלום" ואיזה "בחלוף" - חשבתי לעצמי, אבל נזכרתי שאני בעצמי כתבתי מאמר שמסביר באופן לוגי את העיקרון הפשוט, שבעוד שקונפליקט נתפס בדרך כלל כדבר שלילי, באדריכלות זה בדיוק מה שמעניק לה חיים. אחרי שהצגתי כמה דוגמאות שממש לא ביישו אותנו בין מבני השלום האחרים, אילתרתי אמירה שהפתיעה גם אותי - "בעידן שבו ניתן לחסוך באמצעות תכנון מודע אקלים כ-40 אחוז מהאנרגיה הדרושה לתחזוקת בניינים, מבנה שלום הוא, לדעתי, מבנה שחי בשלום עם סביבתו".
כיוון שלא בכל יום אני מבקר ברומא, שוטטתי בשלושת הימים שנותרו לי ברחובות שלא ראו כבר שישים שנה קונפליקט מקרוב. זה עזר לי להבין למה התכוון גתה כשכינה את האדריכלות "אמנות קפואה". לא שאין להם במה להתגאות לאיטלקים, אבל תל אביב על כל כיעורה האדריכלי, בעיות החנייה ובתיה המוזנחים, חיונית מרומא לאין שיעור, שלא לדבר על ירושלים המקונפלקטת כבר שלושת אלפים שנה, ועוד ידה נטויה.
וכך הסתובבתי ברחובות רומא עם ספרון של תיירים משנת 1966,וכל המבנים, הרחובות והאירועים היו שם כאילו לא נגעו בהם, פרט ללירטה שהתחלפה ביורו. בתוך ה"מצ'עמם" הזה הגעתי עם הרבה ציפיות לקריית הוותיקן - נחלת פטרוס הקדוש - אחד מ-12 השליחים שהכריז לראשונה על ישו כמשיח. שמו העברי של פטרוס הירושלמי היה שמעון בר יונה, ועל פי הבשורה של מתי (ט"ז 17-18) מפתחות השמיים נמצאים אצלו, ולא בעיריית ירושלים כפי שרבים סבורים. הידיעה הזאת שימשה טריגר לכל מי שידו הייתה בבניית כנסיית סן פייטרו - הקיסר תאודוסיוס שהחל לבנות אותה בשנת 386, ליאו הראשון שהשלים אותה במאה ה-5, האדריכל ג'ובאני לורנצו ברניני שתכנן את הכיכר המדהימה בחזיתה, אונסקו שהכריזה עליה כאתר מורשת עולמית בשנת 1980, ורבים אחרים שתרמו ליצירת אחד המבנים המדהימים שחוויתי מימיי.
למרות שהכנסייה הזאת אינה מככבת בגיליון הזה, הקונפליקטים שיצרו אותה במשך מאות שנים מצליחים למזער בקלות את הצרות, שבעצם תרמו להבאתו של הגיליון הזה לדפוס. קריאה מהנה.
עמי רן
חזרה לגליון 75 back to issue 75
